בש"פ 5968/98 קונסטנט לופטנקו נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 81533/98, מפי השופט י' זפט, שהחליט לצוות על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 1.7.98 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת.פ. 3027/97, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של מעשי סדום בנסיבות אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות, אינוס ואיומים. מעשים אלה בוצעו נגד אישתו, היא המתלוננת בתיק זה. בני הזוג נשואים כארבע שנים ויש להם שני ילדים. על פי הנטען בכתב האישום, ביצע העורר עבירות מין אלימות כלפי אשתו במשך שנות נישואיהם ובפרט בחודשים מאי-יולי 1998. העורר אף תקף את אשתו כיוון שחשד שהיא מתרועעת עם גברים אחרים. כמו כן התקשר העורר מספר פעמים לחברתה של המתלוננת ואיים עליה, משום שחשד שהמתלוננת מתרועעת עם בעלה של אותה חברה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בדיון בבית המשפט ביקשה המתלוננת לשחרר את העורר עד למשפטו. בית המשפט בחן את התשתית הראייתית של כל אחד מהאישומים המיוחסים לעורר, אשר נסמכת בעיקרה על הודעת המתלוננת. בית המשפט הפריד בין ההאשמות הכוללניות לבין ההאשמות הפרטניות המופיעות בכתב האישום. באשר להאשמות הכוללניות בדבר כפיית מעשי סדום בעבר, קבע בית המשפט כי לא די בהודעת המתלוננת לשם הקמת תשתית ראייתית לכאורה, כנדרש למעצר עד תום ההליכים.

לעומת זאת, באשר לאישומים המתייחסים לעבירות שבוצעו ביום 20.7.98, בית המשפט מצא בחומר הראיות תשתית ראייתית לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כן יש לציין, כי העורר הודה בחקירתו שביום 18.7.98, איים על אשתו במכות יבשות וכי ביום 21.7.98 איים עליה ברציחתה. כן הודה העורר כי הכה אותה בחגורה מספר שנים לפני כן.

בית המשפט דחה את הצעת העורר ל"חלופת מעצר" בבית קרובים או בבית ידידים בנצרת עלית. בנסיבות המקרה, השופט סבר כי קיימת עילת מעצר וכי "חלופות המעצר" המוצעות אינן מבטיחות במידה מספקת את שלומה של המתלוננת. בהנמקתו ציין בית המשפט:

"המעשים שפורטו לעיל, כשאליהם מצטרפים הודאת המשיב בהרגלו לצרוך משקאות משכרים, וכן תפיסת תער בכליו וקנאתו למתלוננת ושמירת צעדיה ב 20.7.98 ואף בדרך כלל בעבודתה כרקדנית במועדון (המשיב הודה שנהג לבוא למקום עבודת האחת ליומיים), מצביעים על קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה במתלוננת על ידי המשיב, ומכאן שהוכחה עילת מעצר"

באשר ל"הסכמת" המתלוננת ציין בית המשפט כי אינו יודע מהו המניע מאחורי בקשה זו וכי הוא אינו סבור שיש לבסס עליה את ההחלטה בעניין "חלופת המעצר". לדעת בית המשפט הראיות מצביעות על ספק בדבר מידת השליטה העצמית של המשיב ובדבר יכולתו להשליט את ההגיון על מעשיו.

בערר שלפני, המופנה כנגד החלטה זו, חוזר ב"כ העורר על הטענות כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העורר. לדבריו הימנעות העורר מהכחשת גרסת המתלוננת אינה יכולה להוות בסיס מוצק לראיה לכאורה. כן טוען העורר כי הוא הפריך את חזקת המסוכנות: לעורר אין עבר פלילי ואין כל ראיה כי שחרורו יסכן את אישתו. זאת ועוד, לטענתו יש לייחס משקל רב לכך שאישתו התייצבה בבית המשפט וביקשה לשחררו. ב"כ העורר מבקש כי מרשו ישתחרר בערובה תוך הסתפקות ב"חלופת מעצר" שתבטיח את הרחקתו מן המתלוננת.

לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי יש בו תשתית ראייתית לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. באשר ל"חלופת מעצר", החשש למסוכנותו לאישתו המתלוננת עולה מן הדברים שצויינו על ידי בית המשפט קמא. העורר איים מספר פעמים על חייה של המתלוננת כפי שעולה מהודעותיו במשטרה וכן לפי הודעתה של דינה רויזן במשטרה, בה העידה כי העורר אמר לה שבדעתו להרוג את אישתו וכי לא אכפת לו לחיות בחו"ל או בכלא. על רקע איומים אלה, אין די בכך כי המתלוננת מסכימה לשחרורו. כפי שגרס בית המשפט המחוזי החשש לחייה ממשיך להתקיים בשל תכונות האופי של העורר ביחסיו עימה.

אי לכך, אין אפשרות להסתפק ב"חלופת מעצר" והערר נדחה.