בש"פ 5973/10 אמיר עדואן נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) מיום 5.8.10 בתיק מ"ת 796-08-10 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע

ב.

נגד העורר, יליד 1992, הוגש כתב אישום בן שני אישומים, המיחס לעורר עבירת שוד (לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ועבירה על סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. על פי הנטען בכתב האישום, בהתאם להנחיות שקיבלו מאחרים, רדפו העורר ואחרים אחרי המתלונן בשעת לילה ברחובות חיפה, בעטו בו והיכוהו בחזקה עד שנפל, ואז משכו בכוח את תיקו וקרעוהו מהחגורה אליה היה קשור; לאחר זאת נמלטו מהמקום כשהתיק ברשותם, נטלו מתוכו חפצים והחביאו אותם. נוסף על כך, באותה עת שהה העורר בישראל, מבלי שתהא לו אזרחות, אשרה או רשיון לכך.

ג.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, זו התקבלה על ידי בית המשפט קמא. נאמר, כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל המסוכנות. עם זאת הוסף, כי ספק "אם מתקיימת עילת מעצר סטטוטורית, דהיינו אם העבירה נעשתה באלימות חמורה"; אף הוחלט על מעצר עד תום ההליכים, נוכח העובדה כי העורר אינו בעל מעמד חוקי בישראל, ועדותו דרושה גם לצורך הליכים אחרים, נגד שותפיו לעבירה. הוסף, כי החלופה שהוצעה (בבית אמו של העורר ובן זוגה בישוב שלומי) אינה הולמת, שכן בית המשפט התרשם כי האם נעדרת סמכות של ממש כלפי העורר, ולבן זוגה אין קשר ישיר עם העורר. נאמר, כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו לחלופה המוצעת יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או לפגיעה בראיות.

הערר והדיון

ד.

בערר נתבקש לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה בבית אמו. הודגשו גילו הצעיר של העורר, העדר עבר פלילי, והעובדה שהודה וקיבל אחריות על מעשיו. נטען, כי משפחת העורר מקורה בשטחי הרשות הפלסטינית, וכי אביו נרצח בשנת 2000 על רקע פעילותו עם גורמי הביטחון הישראליים. נטען עוד, כי מאז – כעשר שנים – מתגורר העורר עם בני משפחתו בישוב שלומי, והם מצויים בהליכים לקבלת מעמד בישראל, בין היתר מול ועדת המאוימים שבמשרד הבטחון. הוסף, כי החשש שהביע בית המשפט קמא באשר לשיבוש הליכי משפט ופגיעה בראיות לא הובע מצד המדינה, ואינו עולה מחומר הראיות. לבסוף נטען, כי מסוכנותו של העורר אינה גבוהה, וניתן לאיינה בחלופת המעצר. בהקשר זה נאמר, כי האלימות שהופעלה בעבירה לא היתה קשה, וכי מדובר היה באירוע ספונטני ולא מתוכנן. עוד נאמר, כי חלופת המעצר מצויה הרחק ממקום התרחשות הארוע, וכי אם העורר ובן זוגה הצהירו על נכונותם ומסוגלותם לפקח על העורר. צוין, כי בית המשפט קמא לא נימק מדוע סבר כי לאם העורר אין סמכות כלפיו.

ה.

כאן המקום לציין, כי עניינה של אם העורר בא בפנינו בעבר, ופורט בהרחבה בפסק הדין בבג"ץ 5100/05 פלונית נ' ועדת המאוימים (לא פורסם). שם נקבע, כי אבי העורר אכן היה סייען של כוחות הביטחון הישראליים, אך כי מת ממחלה, לאחר תקופת מעצר ברשות הפלסטינית. עוד נקבע, כי הליך השיקום של אם העורר בישראל הופסק בהתאם לקריטריונים, וכי לא נמצא כי נשקפת סכנה לחייה בשטחי הרשות.

ו.

בדיון טען עו"ד בריק לעורר, כי גם ישנה מידת מסוכנות נוכח האירוע ועילת חשש להימלטות, המחלוקת היא באשר לעוצמה ולשחרור לחלופה; מדובר כנטען באירוע ספונטני, ללא אלימות קשה, והמתלונן לא נזקק לטיפול רפואי. נאמר כי העורר בן 18 ומקצת, ללא עבר פלילי, וניתן איפוא לשחררו לחלופה; הוא שוהה בארץ 10 שנים, והגם שאין לו מעמד, עניינו בטיפול.

ז.

עו"ד שגב טענה למדינה, כי לבד מן המסוכנות ישנו חשש הימלטות, ואין החלופה שהוצעה – האם – בעלת סמכות של ממש כלפי העורר.

הכרעה

ח.

המדובר בעבירה המשמיעה מסוכנות חמורה, וניתן לשקול שחרור בכגון דא רק אם מובטח במידה מירבית שלום הציבור, קרי, כמצוות המחוקק, ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים חלופיות. איני בטוח בכך, הן נוכח העבירה והן נוכח החשש להימלטות. ועם זאת, נוכח הגיל הצעיר (יליד 1992; בכתב האישום לא צוין תאריך הלידה המדויק, דבר שאינו ראוי ויש לתקנו) והנסיבות האישיות המיוחדות, יוזמן תסקיר שיונח לפני בית המשפט המחוזי בתוך 15 יום (ימי פגרה במניין), ואני מקדים תודה לשירות המבחן. למותר לציין, כי אף שהעורר לא ביקש הזמנת תסקיר, סמכות בית המשפט להורות עליה לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), תשנ"ו-1996 היא אוטונומית ("רשאי בית המשפט להורות על הגשת תסקיר..."). אטעים: אף שיש לי ספק באשר לאפשרות שחרור, עדיין סבורני כי ראוי להציג לפני בית המשפט תמונה כוללת. איני נוטע כל מסמרות באשר להחלטה. העורר יישאר במעצר עד להחלטת בית המשפט המחוזי. הערר מתקבל במובן של הזמנת תסקיר.