בש"פ 598/09 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 14.1.09 בתיק עמ"ת 3289-01-09, במסגרתה דחה בית המשפט ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט לנוער בנתניה (כב' השופטת ח' שניצר-זאגא) להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר, קטין יליד 1993, וכנגד קטין נוסף, הוגש כתב אישום בו יוחסה לשניים עבירת הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וכן יוחסו לעורר עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק; עבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; ועבירה של שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג רישא לחוק. על-פי הנטען בכתב האישום, בחודש יוני 2008 שילחו העורר והקטין הנוסף אש במקלט המצוי בתחתית בנין מגורים בנתניה המשמש לחוגי ספורט, והסבו בכך נזק שהסתכם בכ-255,000 ₪. כן נטען כי במספר הזדמנויות נתפס העורר כשהוא מחזיק סם מסוכן מסוג חשיש לצריכה עצמית ועושה בו שימוש, וכי הוא נתפס כשהוא נושא על גופו סכין שלא כדין וכשהוא עושה שימוש ברכב ללא רשות בעליו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר ושל הקטין הנוסף עד תום ההליכים נגדם. בהחלטה מיום 13.7.08 נעתר בית המשפט לנוער בנתניה לבקשה בעניינו של העורר, תוך שהורה כי במקביל יוכן אודותיו תסקיר מעצר לשם בדיקת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

3.

בהתאם להחלטה האמורה ולתסקיר שהוגש אודות העורר, שוחרר העורר בחודש ספטמבר 2008 לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית "מלכישוע". לאחר שהות של כחודשיים בחלופה זו שבמהלכם נתברר כי העורר עזב את המקום על דעת עצמו, נמצא כי העורר אינו מתאים לכללי המקום, ולפיכך פנתה המשיבה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה של שחרורו.

4.

ביום 3.12.08 הורה בית המשפט לנוער על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת וביקש לקבל תסקיר משלים בעניינו. בהתאם לתסקיר שהוגש, הורה בית המשפט ביום 11.12.08 על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית אביו ובפיקוחו ובצירוף איזוק אלקטרוני.

5.

משנסתבר כי מספר ימים לאחר מכן הפר המשיב את תנאי השחרור שנקבעו לו, הגישה המשיבה בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה על שחרורו. ביום 23.12.08 נעתר בית המשפט לנוער לבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

6.

ערר שהגיש העורר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 14.1.09. בית המשפט ציין כי במסגרת עררו מבקש העורר לערור גם על החלטת בית המשפט לנוער מחודש יולי 2008, בה נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לעבירת ההצתה שיוחסה לו, וקבע בהקשר זה כי השיהוי הניכר בהגשת ערר על החלטה זו והפרות המשיב את התנאים בהם שוחרר, מצדיקים שלא לשוב ולהידרש לשאלה זו.

אשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי נראה שמ דובר בעורר שלא ניתן לתת בו אמון, וכי לא תיתכן בעניינו כל חלופת מעצר שכן הפר פעמיים את חלופות המעצר אליהן שוחרר. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא בעניינו של העורר ועל כן הערר נדחה.

על כך הערר שלפניי.

7.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הערר שהגיש על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, וזאת ממספר טעמים עיקריים: ראשית , שגה לטענתו בית המשפט בכך שהתעלם מבקשתו לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורה לאישום בעבירה ההצתה. לדבריו, לא היתה מצידו כל הסכמה בעניין זה, הדבר לא עמד מעולם לבחינתה של ערכאת ערר, ואין לומר גם כי חל שיהוי בהעלאת הטענה. העורר סבור כי לא קיימות ראיות לכאוריות לביסוס אשמתו בעבירה זו, וטוען כי בנסיבות אלו, משיתר העבירות המיוחסות לו אינן מקימות עילת מעצר, אין למעשה כל עילה למעצרו עד תום ההליכים. שנית , טוען העורר כי לא היה מקום לראות בהפרות תנאי השחרור מצידו משום עילה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. הוא מסביר כי ביסוד הפרות אלו עמדו סיבות מוצדקות (או למצער, סיבות הניתנות להבנה), ומדגיש כי לא כל הפרה של תנאי שחרור מצדיקה הוראה על מעצר עד תום ההליכים. בפרט, טוען הוא כי מקום בו להפרות כאמור לא נלווה ביצוע עבירות נוספות, נדרשים טעמים כבדי משקל על מנת להחזיר נאשם למעצר – טעמים שלא הובאו לדבריו בעניינו. לבסוף , מלין העורר על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לנסיבותיו האישיות. בעניין זה, מציין בא-כוח העורר, בין היתר, כי מ דובר בקטין בן 15 שנים בלבד; כי בהתאם לחוות-הדעת שהוגשה על-ידי שירות המבחן הוא בעל מוטיבציה של ממש לשקם עצמו; כי העורר מקבל טיפול תרופתי ואביו מוכן ומזומן להקדיש את כל זמנו ומרצו לצורך שיקומו; כי מעצרו פירושו סתימת הגולל על אפשרות שיקומו; וכי

בתקופת המעצר שריצה יש כדי לשמש כוח הרתעה ממשי שלא תתרחש מצידו הפרה נוספת של תנאי השחרור שייקבעו. לאור כל האמור, מבקש העורר להורות על שחרורו למעצר בית תחת פיקוח מלא וצמוד של אביו.

8.

טוענת באת כוח המדינה כי אין להיענות לערר, ויש להותיר את העורר במעצר. היא תיארה בטיעונה את מסכת הפרות תנאי השחרור על ידי העורר בשתי ההזדמנויות בהן שוחרר על ידי בית המשפט. לטענתה, המשקל המצטבר של הפרות אלה במשולב עם הסכמת העורר לראיות לכאורה במספר עבירות מאלה שבהן הוא מואשם, די בו כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

אשר לעבירת ההצתה, טוענת המדינה כי חל שיהוי ניכר בהעלאת טענת הסניגוריה לפיה אין ראיות לכאורה למעורבות העורר בעבירה זו, וכיום, לאחר שחלפה חצי שנה מאז החלטת בית משפט השלום בדבר קיום ראיות גם בעבירה זו – החלטה עליה לא הוגש ערר משהתיק העיקרי מתנהל כבר לגופו מזה זמן, אין מקום לדון בטענה זו.

9.

דין הערר להידחות.

כנגד העורר הוגש כתב אישום הכולל אישומים בעבירות רציניות – הצתה, מספר עבירות של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, החזקת סכין שלא כדין, ושימוש ברכב ללא רשות.

לא היתה מחלוקת כבר מתחילת הדרך בדבר קיומן של ראיות לכאורה ביחס לכל העבירות בהן הואשם העורר, פרט לעבירת ההצתה. בית משפט השלום קבע בהחלטתו מיום 13.7.08 כי קימות ראיות לכאורה גם בעבירת ההצתה, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בעקבות תסקיר מבחן משלים, שוחרר העורר בחלופת מעצר למלכישוע. התנהגותו שם היתה קשה, וכללה, לפי דברי התביעה, מעשי אלימות, ועשיית צרכים על מיטתו של אחר. הוא ברח מהמעון, ונתפס לאחר מכן במקרה על ידי שוטרים, ולאחר מרדף על גגות נתפס ונעצר. המדינה בקשה את מעצרו, ובית משפט השלום, לאחר קבלת תסקיר משלים, הורה על שחרורו למעצר בית בבית אביו ובפיקוחו, בצירוף לאיזוק אלקטרוני. בחלוף אך חמישה ימים, הפר העורר את התנאים ועזב את בית האב ללא האיזוק האלקטרוני. הוא נעצר בעקבות בקשת המדינה לעיון חוזר.

10.

מכלול הגורמים הרלבנטיים לעניינו של העורר בהצטברותם מביאים למסקנה כי חרף קטינותו, אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ראשית, בפן הראייתי – בשלוש מתוך ארבע העבירות בהן הואשם העורר לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. משקלן המצטבר של עבירות אלה מצביע על מסוכנותו העבריינית. כאשר מצרפים אלה לאלה שורת עבירות של החזקת סם לצריכה עצמית עם עבירה של החזקת סכין שלא כדין ועם שימוש ברכב ללא רשות, מצטיירת תמונת מסוכנות עבריינית ביחס לנער שהחריגות בהתנהגותו מתפרשת על פני תחומים שונים, ומצביעה על מסוכנותו לציבור.

אולם בכך לא די. התנהגותו החריגה של העורר בעת ששוחרר פעמיים מן המעצר בתנאים מגבילים מעידה על קיום חשש קרוב ומיידי לשיבוש הליכי משפט על ידו, ולהתחמקותו מהליכי שפיטה. זאת ניתן ללמוד מבריחתו ממעון מלכישוע ובריחתו מהשוטרים בעת שחרורו הראשון, ומהפרת תנאי השחרור בעת השחרור השני, אך חמישה ימים לאחר ששוחרר בשנית. הפרה זו היתה כרוכה בהורדת האזיקונים, ויציאה ממקום מעצר הבית למקום אחר. המשקל המצטבר של ההפרות האמורות מעיד על קיום חשש של ממש לכך ששחרור העורר יביא לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהליכי השפיטה. גורמים אלה מצטרפים למסוכנות העורר, הנלמדת משורת העבירות בהן הוא מואשם ואשר לגביהן קימת הנחה בדבר קיום ראיות לכאורה. שילוב זה גורמים, והצטברות זו של עילות מעצר מדברים בעד עצמם, ומצדיקים את מעצרו של העורר, עליו החליט בית המשפט קמא.

בנסיבות אלה, אין צורך להיזקק לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בעבירת ההצתה, ואף לא לטעמי בית משפט קמא, אשר לא ניאות לדון בכך מטעמי שיהוי.

בשים לב לכל אלה, דין הערר להידחות.