בש"פ 5980/99 טורו רינקון אדר הרולד נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום בת"פ 268/99, ביחד עם אחר, רוחאס גונזלס הררדו ( להלן:

רוחאס ), המייחס לשניים עבירות של יבוא קוקאין, נסיון ליבוא קוקאין, עשית עיסקה אחרת בסם וקשירת קשר לפשע.

על פי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 1999, קשר העורר ביחד עם רוחאס ויחד עם אדם נוסף הנמצא בקולומביה, אשר זהותו אינה ידועה למשיבה, קשר ליבוא שלא כדין של סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל ומכירתו. העורר ורוחאס, שכרו תיבות דואר במקומות שונים בירושלים, וקיבלו במהלך חודש אוגוסט 1999, לאחת מתיבות הדואר אותן שכרו, חבילה ובה סם מסוג קוקאין, במשקל 236.13 נטו, אשר נשלח אליהם לפי בקשתם מקולומביה. העורר ורוחאס הוציאו את החבילה מסניף הדואר והחזיקו ברשותם את תכולתה לשם מכירתה.

כמו כן עולה מכתב האישום כי במהלך חודש אוגוסט 1999, ולפני מעצרו, קשרו העורר ורוחאס קשר יחד עם אזרח קולומביה בשם באסם מוסטפא ( להלן:

באסם ) לשם מכירת הקוקאין בישראל. במסגרת הקשר ולמטרת קידומו מסרו העורר ורוחאס לבאסם דוגמה מהסם אותו ייבאו, על מנת שיציג אותה ללקוח אפשרי, אשר היה אמור להגיע ולרכוש את הסם בתאריך 15.8.99. העורר ורוחאס סיכמו עם באסם מה המחיר אותו יקבלו עבור הסם, ומה תהיה עמלתו של באסם.

המשיבה הגישה בבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בית המשפט המחוזי מצא כי בידי המדינה די ראיות לכאורה:

"א. הודאתו של הנאשם בלקיחת חבילת סם כנ"ל מתיבת דואר, תמורת תשלום שהובטח לו על ידי חברו רוחאס.

ב.הודעותיו של רוחאס במשטרה לפיהן הנאשם היה שותפו בייבוא שתי חבילות הסם ובקשירת קשר להפצתם על-ידי באסם. הודעות אלה נותנות חיזוק להודעת בת זוגו של הנאשם.

ג.טביעת אצבעות של הנאשם שנמצאה על גבי שקית שהכילה את הסם שנכלל בחבילה השניה, שלא נלקחה על ידו, כאשר השקית נמצאה בתוך שקית אחרת, וזו מוסתרת בתוך תיקו של רוחאס, שהיה בדירה שנוקתה על-ידי בת-זוגו של רוחאס.

ד.העברה של 6,000 ש"ח על ידי הנאשם להוריו של רוחאס בקולומביה, שהוא הסכום הדרוש לרכישת כחצי ק"ג קוקאין, לפי מחירי שוק הסמים בקולומביה (2 דולר לגרם), לפי הודעתו הראשונה של רוחאס במשטרה".

כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי שאין לאפשר את שחרור הנאשם בכל חלופת מעצר שהיא.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפני. בא כוח העורר טען, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך, שקבע בהחלטתו כי מצויות בידי המשיבה ראיות לכאורה בעבירות עליהן הועמד העורר לדין. כמו כן, לגישת בא כוח העורר, טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא הבחין בין שני המשלוחים, והחליט כי לגבי שניהם קיימות ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות לעורר. טענתו האחרונה של בא כוח העורר היא כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא בחן היטב טרם החליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרות העורר תהיה פחותה. בדיון שבפני חזר בא-כוח העורר על נימוקי הערר.

לעומתו טען בא כוח המדינה, כי התשתית הראייתית לגבי העורר מורכבת משניים, מהודעותיו שלו בהן הוא קושר עצמו כבלדר שמוציא את הסמים בתיבות הדואר, ומהודעותיו של רוחאס, לפיהן היה שותף מלא ולא רק שליח.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות, ובחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כפי שצויין, כנגד העורר עומדות הודעותיו שלו והן הודעותיו של רוחאס. לא מצאתי בטענות בא כוח העורר סיבה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

באשר לחלופת מעצר, המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, ולא מצאתי בחומר שלפני, כי חזקה זו נסתרה.

הערר נדחה.