בש"פ 5981/97 מדינת ישראל נ. יוסף עליאן

העוררים בבש"פ 5982/97, יוסף וואליד עליאן, הם אחים מתושבי בית צפפה. השניים הואשמו לפני בית המשפט המחוזי בירושלים בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי במהלך תיגרה שפרצה בין העוררים לבין המתלונן דקר העורר יוסף את המתלונן בסכין בחזהו, ואילו העורר ואליד היכה בראשו של המתלונן בגרזן. עקב הדקירה בחזהו ספג המתלונן פגיעה חמורה בריאתו ובניתוח שנערך לו נכרת חלק מן הריאה הפגועה. כתוצאה ממכת הגרזן בראשו נגרמה למתלונן פציעה שהצריכה מספר תפרים.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של שני העוררים עד לתום בירור משפטם. בית המשפט קבע, כי להאשמתם של העוררים יש ראיות לכאורה וכי לנוכח מהות העבירה, המעמידה חזקת מסוכנות, מתקיימת לגבי שניהם גם עילת מעצר. לגופה של הכרעה ראה בית המשפט להבחין בין שני העוררים. את ואליד, שלחובתו הרשעות קודמות ושבעבר ריצה מאסר ממשי, הורה בית המשפט לעצור עד תום ההליכים. ואילו את יוסף, שעברו נקי מכל דופי ושכל הנסיבות - זולת עצם מעורבותו במעשה הנדון - סותרות את חזקת מסוכנותו, הורה לשחרר בהפקדת ערבון בסך 25,000 ש"ח ובתנאים מגבילים, בכללם התנאי ש"יעזוב את הכפר בית צפפה ותנועותיו יוגבלו לתחומי הכפר ענתא, ממנו לא ייצא אלא לצורך התייצבות למשפטו".

כנגד החלטה זו מופנים העררים שלפניי. מחד (בבש"פ 5981/97) משיגה המדינה על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר מן המעצר את יוסף. ומאידך (בבש"פ 5982/97) משיג הסניגור על צדקת ההחלטה להורות על מעצרו של ואליד וכן על גובה סכום הערבון שנקבע לשחרורו של יוסף.

טענתו העיקרית של הסניגור היא, כי השופט המלומד שגה בקביעתו שלביסוס הנטען בכתב האישום יש בידי התביעה ראיות לכאורה. עיון בטענות הצדדים הביאני לכלל מסקנה כי אין יסוד להתערב בקביעתו האמורה של בית המשפט קמא. העוררים הכחישו בחקירה כי מי מהם פגע במתלונן. לגירסתם, הותקפו על-ידי המתלונן ואנשים נוספים. לבסוף הוברר כי המתלונן נחבל ואין הם יודעים מי פגע בו. כן הכחישו את גירסת המתלונן כי האירוע התרחש על רקע סכסוך בינו לבין יוסף. וגירסה זו, על פניה, אינה מתקבלת על הדעת. אמנם נראה, שביחס לעילתה וכן לדרך עלילותה של ההתרחשות האלימה מצויות בחומר הראיות גירסאות סותרות. אך לעצם מעורבותם של העוררים בתיגרה, ולעובדה שמתיגרה זו יצא המתלונן פגוע באורח חמור בעוד שהעוררים (שלגירסתם הותקפו בידי מספר אנשים) נחלצו ממנה ללא פגע, יש ראיות מספיקות; ודי בעובדות אלו כדי ללמד כי בתיגרה זו היו העוררים (לפחות גם) בחזקת תוקפים ולא רק בחזקת מותקפים. הסניגור הצביע על כך, שבהודעתו הראשונה מסר המתלונן כי מי שדקר אותו בסכין היה דווקא ואליד בעוד יוסף היכה אותו; ואילו בהודעה השניה שינה את טעמו וייחס את מעשה הדקירה ליוסף. הנובע מכך, לדעת הסניגור, הוא, כי לא ניתן לסמוך על עדותו של המתלונן. כשלעצמי, אינני רואה להסיק מכך דבר לחובת המתלונן, שבמצבו לאחר הפגיעה עלול היה להפוך את היוצרות של תוקפיו; מה גם שעל כך שהמתלונן נדקר בידי יוסף העידו שני עדי ראייה.

השופט, כאמור, הבחין בין שני העוררים. באת-כוח המדינה טוענת, כי מן הדין היה להורות גם על מעצרו של יוסף, שחלקו בתקיפת המתלונן היה גדול וחמור מחלקו של ואליד. הסניגור לעומתה טוען, כי מן הדין היה להורות גם על שחרורו ואליד. אני סבור, כי בנסיבות העניין לא היה זה מן המידה להבחין בין שני העוררים. לואליד, אמנם, יש הרשעה קודמת, בעוד שעברו של יוסף נקי. אך בין העבירות שביצע ואליד (בשנת 1990), על רקע האינתיפאדה, ולבין מעורבותו במעשה האלימות כלפי המתלונן אין כל קשר. כן יצוין כי מאז שוחרר מן המאסר תיפקד ואליד כאזרח מתוקן: הוא השלים לימודי תואר ראשון, הקים משפחה ועשה חיל בריכוז פעילותה והדרכתה של להקת מחול, המורכבת מרקדנים תושבי בית צפפה והמופיעה בהצלחה באירועי אמנות קהילתיים בשכונות ערביות ויהודיות. על כל פנים, בהשוואה בינו לבין יוסף, אין להתעלם מן העובדה כי מי שגרם למתלונן חבלה חמורה היה דווקא יוסף (שדקר את המתלונן בחזהו) ולא ואליד.

נחה דעתי, כי בנסיבות העניין אין עילה מספקת להתערב בהחלטת השופט המלומד לשחרר את יוסף. יוסף הוא בן 21 ועד המעשה שבעטיו הובא לדין תיפקד באורח תקין לחלוטין. מעולם לא הוחשד בעבירה כלשהי ובשנת הלימודים הקודמת סיים שנה ראשונה בלימודי מינהל עסקים. המעשה המיוחס לו הוא חמור ביותר. לפי טיבו, מקים הוא חזקה מן הדין שיוסף עלול לסכן את שלום הציבור; ובעובדה שעד למעשה זה לא נזקפו לחובתו כל מעורבויות פליליות אין כדי לסתור את החזקה האמורה. עם זאת אני סבור, כי בהתחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי של יוסף רשאי היה בית המשפט קמא לקבוע, כי את מטרת המעצר ניתן להשיג לגביו גם בהטלת הגבלות שפגיעתן בחירותו תהיה פחותה ממעצר. לא ראיתי מקום להקל בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של יוסף. סכום הערבון אינו מבוטל, אך גם אינו מופרז, והחיוב להפקיד ערבון בסכום שנקבע נראה לכאורה דרוש להבטחת הרחקתו של יוסף מבית צפפה, שבנסיבות העניין נראית חיונית ביותר. כיון שהדברים לא פורשו בהחלטת בית המשפט המחוזי, למרות שהועלו בהצעת הסניגור, הנני מוצא לנכון להוסיף כי בכפר ענתא מוטל על יוסף לשהות בפיקוחו הישיר של מוכתר הכפר, שיתחייב בכתב לפקח על קיום תנאי השחרור ולדווח למשטרה ללא דיחוי על הפרתם.

מדחיית ערר המדינה כנגד ההחלטה לשחרר את יוסף מתחייבת קבלת עררו של ואליד על ההחלטה לעצרו. חלקו של ואליד בגרימת החבלה למתלונן היה קטן מחלקו של יוסף ועברו הפלילי, בנסיבות העניין, אינו מהווה נימוק שבכוחו להצדיק את הבחנתו לחומרה לעומת יוסף. אשר על כן הנני מחליט לקבל את עררו של ואליד ומורה כי אף הוא יוכל להשתחרר ממעצרו, בתנאים זהים לאלה שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של יוסף, בתוספת ההבהרה דלעיל ביחס לתנאי שחרורו של יוסף.