בש"פ 5985/18 חסן פחמאווי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז ( במ"ת 383-04-18, כב' השופטת נ' בכור ), לפיה העורר נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כתב האישום מייחס לו ביצוע עבירות חטיפה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, יחד עם שניים אחרים (להלן: האחרים ). קו ההגנה של העורר הוא כי הוא נכח במקום יחד עם הקהל, אך לא לקח חלק במעשים האלימים שבוצעו במתלונן ואף עמד במרחק מההתרחשות.

בא כוח העורר השליך את יהבו על עוצמת הראיות. הוא הדגיש כי המשטרה לא בחנה את סרטי הצילום של מצלמות האבטחה הצופות על נתיב הנסיעה של העורר והאחרים לאחר החטיפה; וכי ישנו סרטון שנתפס על ידי המשטרה, בו רואים את שני האחרים מכים את המתלונן. כלומר, העורר אינו מופיע בסרטון זה, מה שמלמד על אי מעורבותו באירוע.

2.

על פי כתב האישום העורר, יחד עם שניים אחרים, חטף את המתלונן. עת ניסה המתלונן לברוח, שלושת הנאשמים דלקו אחריו, הפילו אותו לרצפה, היכו אותו, קשרו את ידיו והכניסו אותו לרכב. שני הנאשמים האחרים הפשיטו את המתלונן, כך שהוא נותר רק עם תחתוניו לגופו והיכו אותו, בעוד העורר בעט במתלונן מספר פעמים.

חלקו של העורר בעבירות שבוצעו נתמך במספר ראיות: ראשית, עדות המתלונן. בית המשפט המחוזי מצא את עדותו קוהרנטית, סדורה ומהימנה. עוד עולה כי נוכח הפחד שהוא חש מהעורר ומהאחרים – הוא הקפיד לייחס לכל אחד מהם את מעשיו בלבד. די בכך לבסס את קיומן של ראיות לכאורה. שנית, דברי אביו ואחיו של המתלונן בעדותם וכן בעימותים שנערכו. השניים הגיעו למקום לקראת סוף האירוע. מדברי האח עולה כי הוא ראה את העורר ביחד עם האחרים בהגיעו למקום וכי הם איימו עליו; ועל פי דברי האב הוא ראה את העורר והאחרים סביב המתלונן כאשר הגיע למקום האירוע. דהיינו, העורר לא היה חלק מהקהל אלא יחד עם המעגל המבצע. שלישית, עדות חבריו של המתלונן, שנכחו עמו ברכב בעת אירוע החטיפה ועד לשלב בו העורר ברח מהרכב. רביעית, העובדה שדודו של המתלונן התקשר למשטרה בזמן אמת, ומסר כי שלושה בחורים תוקפים את המתלונן.

באשר לסרטי הצילום שהמשטרה לא בחנה על פי הנטען, אף אם מדובר במחדל ראייתי, ואינני נדרש לכך – אין בכוחו לגבור בשלב זה על העדויות התומכות בהשתתפות העורר באירוע. לגבי הסרטון שנתפס על ידי המשטרה, לאחר עיון בו עולה כי מדובר בקטע קצר מאוד יחסית, שאינו מקליט את שלב החטיפה או את ההשתלטות הפיזית על המתלונן, ועל כן לא ניתן ללמוד ממנו על אי מעורבות העורר.

עולה כי התביעה עברה את המשוכה של ראיות לכאורה. אכן הסנגור הצביע על נקודות שדורשות ליבון, אך עסקינן בראיות לכאורה ולא מעבר לכך. בכל מקרה, העורר נהנה מחזקת החפות. יצוין כי למרות ששירות המבחן המליץ על מעצר בפיקוח אלקטרוני בתסקירו השני, הדבר לא תואם לעמדות אחרות בתסקיר. ביניהן, היעדר הרתעה משמעותית מגורמי החוק, חוסר רצון לקבל סיוע טיפולי והערכה לרמת סיכון גבוהה להישנות התנהלות אלימה. נקודות אלו, והתסקיר בכללותו, תומכות במסקנת בית המשפט המחוזי. זאת חרף העובדה שעולה כי חלקו של העורר בעבירה מצומצם יותר משל שותפיו. לסיכום, חומרת המעשים שהוכחו לכאורה והמסוכנות שנגזרת מכך – מובילות למסקנה כי אין להורות על שחרורו של העורר.

3.

הערר נדחה.