בש"פ 5991/98 מוחמד חלף נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בב"ש 1518/98, מפי השופט א' אסא, שהחליט לצוות על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

ביום 20.8.98 הוגש כנגד העוררים וכנגד שלושה נאשמים נוספים כתב אישום, ת.פ. 477/98, בבית המשפט המחוזי בנצרת. בכתב האישום מיוחסות לעוררים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין ואיומים. כן מיוחסת לעורר 2 עבירת תקיפה עם הסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי הנטען בכתב האישום, פרץ בין הנאשמים לבין מאבטחים בחוף גולן בכנרת ויכוח לגבי תשלום עבור הכניסה לחוף. בעקבות הויכוח תקפו העוררים שני מאבטחים. העורר 2 החל בנסיעה תוך שהוא דורס את אחד המאבטחים. הנאשמים הקיפו את שני המאבטחים, היכו אותם בכל חלקי גופם, והעורר 1 דקר את אחד המאבטחים בידו ומתחת לבית השחי. נאשם אחר ניסה לדקור את המאבטח בבטנו, אך האחרון הצליח להתחמק ולברוח מן המקום. הנאשמים המשיכו להכות במאבטח השני, והוא חולץ מידיהם רק כשהגיעו למקום כוחות משטרה.

שניים מן הנאשמים האחרים שוחררו בערובה. באשר ליתר הנאשמים, דהיינו שני העוררים ונאשם נוסף, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לעוצרם עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את טענת העוררים כי על פי חומר הראיות אין מקום לייחס בוודאות למי מהם ביצוע של מעשה עבירה. לאחר עיון בחומר הראיות קבע השופט שהתמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות תואמת את כתב האישום, הגם שניתן אולי למצוא בהן אי דיוקים קלים. לשני העוררים הרשעות קודמות בגין חבלה או פציעה ותלוי ועומד נגדם עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים. על רקע זה פסק בית המשפט כי יש לראות את העוררים כמי שמסכנים את בטחון הציבור וסכנה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מקום בו ימצאו; מכאן שאין אפשרות להסתפק בהרחקתם מאזור הכנרת באמצעות מעצר בית ויש לעוצרם עד תום ההליכים.

בית המשפט דחה את הטענה כי בשחרורם בערובה של שניים מבין הנאשמים יש משום הפלייה כלפי העוררים. בית המשפט נימק את היחס השונה בכך שמצבם של השניים שונה ממצב העוררים: כתב האישום אינו מייחס לנאשם הנוסף האחר מעשה דקירה בסכין, ולגבי הנאשמת הנוספת האחרת, חלקה בביצוע העבירה הצטמצם בהבאת הסכינים מבלי שהשתתפה בפועל בשימוש בהם.

בעררים שלפני, המופנים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, חוזרים באי כוח העוררים על הטענה כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העוררים. לדעתם, קיימות סתירות רבות בגרסאות שמסרו העדים השונים בהודעותיהם במשטרה. עוד טוענים באי כוח העוררים כי אין להפלות בעניין המעצר בין נאשמים באותו כתב האישום. לפי העוררים מהלך האירוע היה שונה: עם פרוץ הויכוח, המאבטחים התסיסו את האווירה, התגרו בעוררים והיכו קשות את העורר 1.

לחלופין, העוררים מציעים "חלופת מעצר" של מעצר בית מלא או חלקי בביתו של קבלן בכפר ברוך, אצלו הם מועסקים כפועלים בקו לחלוקת פירות וירקות.

לאחר ששמעתי את בעלי הדין ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. דעתי כדעת בית המשפט המחוזי כי ה"סתירות" שנתגלו בין הגירסאות שנמסרו מפי העדים השונים אינן מהותיות. ממכלול ההודעות אפשר להסיק על קיומה של תשתית ראייתית לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים.

באשר לטענת ההפלייה, גם כאן מקבל אני את עמדת בית המשפט המחוזי - עליה חזרה תוך פירוט נוסף באת-כוח המדינה - כי חלקם באירוע של הנאשמים המשוחררים בערובה היה פחות. שניהם לא לקחו חלק במעשה הדקירה בפועל. לפי גירסת הנאשמת היא אף ניסתה למנוע מעורר 1 לבצע את התקיפה. נסיבה מבדילה נוספת היא כי לשני הנאשמים המשוחררים אין עבר פלילי; לעומתם, לשני העוררים הרשעה קודמת בעבירת אלימות ובזמן העבירה המיוחסת להם בכתב אישום הנדון היה תלוי ועומד נגדם מאסר על-תנאי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המעשים המיוחסים לעוררים, על רקע עברם הפלילי, מלמדים על מסוכנותם לבטחון הציבור.

אי לכך, הערר נדחה.