בש"פ 5994/06 מוראד חשאן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט יצחק ענבר) ב-ב"ש 6605/06 שניתנה ביום 13.7.2006.

העורר נאשם ביחד עם אחר בכך שניסה לרכוש נשק, עבירה על סעיף 144(א) רישא בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ושניסה לסחור בנשק, עבירה על סעיף 144(ב2) לחוק.

לפי כתב האישום בקיץ שנת 2005 פנה העורר לאברהים חשאן וביקש ממנו שירכוש עבורו אקדח מסוג "14 כדורים". אברהים נאשם ביחד עם העורר בכתב האישום (להלן: הנאשם 2). העורר שילם לנאשם 2 אלף דינר (כ-6000 שקלים) בתמורה לרכישת האקדח על ידו. כעבור חודשיים הודיע הנאשם 2 לעורר כי הצליח להשיג עבורו אקדח אולם מסוג אחר מזה שביקש ממנו ("8 כדורים"). העורר הגיב כי הוא מעוניין רק בסוג המקורי אשר עבורו שילם וביקש את כספו בחזרה. הנאשם הגיב שמכירת האקדח שהשיג תיארך זמן מה והשניים התפשרו על כך שהנאשם 2 יחזיר לעורר 800 דינר בלבד מתוך ה-1000 שקיבל.

בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה, מצד אחד, ועל כך שהאקדח אשר הוצג על ידי הנאשם 2 כאקדח "8 כדורים" הוא לאמיתו של דברים אקדח "קוֹל" אשר אינו מסוגל לירות אלא להשמיע קולות יריה בלבד. משכך הוסכם גם שאין אקדח זה מהווה "נשק" כמשמעו בחוק העונשין. עם זאת, המדינה טענה כי עובדה זאת לא הייתה ידועה לעורר ולכן יש במעשיו משום ניסיון לבצע עבירה.

לטענת בא-כוח העורר, ניתן להפיג את המסוכנות העולה מן העבירות בהן נאשם מרשו. את טענתו תמך בעיקר בתסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן, בו צוין כי:

מעצרו של המשיב מהווה עבורו התנסות קשה מאוד ומזעזעת, כי הוא נמצא במצוקה רגשית קשה וסובל מאוד במעצר, וכי סיטואציית המעצר הקשה ממחישה עבורו את המצב הקשה והחמור שהגיע אליו ואת חומרת העבירה המיוחסת לו והשלכותיה. כמו כן הפנה לדברי קצין המבחן, כי המעצר חידד עבור המשיב את גבולות המותר והאסור, גרם לו לערוך חשבון נפש, וירתיע אותו מחזרה על מעשים דומים בעתיד. לאור האמור, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר בתנאיי 'מעצר בית' " (פסקה 3 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי)

העורר ניסה להסביר את רצונו לרכוש אקדח בכך שבמקום מגוריו, מחנה הפליטים שועפאט, יש נטיה לתת כבוד רב יותר למי שבכיסו מצוי כלי נשק. בלשונו "אם אנשי מחנה הפליטים בשועפאט ידעו כי העורר מחזיק אקדח, 'יעשו לו יותר חשבון' "

לעומת זאת, באת-כוח המדינה התנגדה לשחרורו של המשיב. לטענתה, מחומר הראיות עולה כי העורר התכוון לבצע פיגוע התאבדות במכללה בירושלים והוא אף תומך בארגון ה"חמאס". משכך סברה באת כוח המדינה כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה והורה על מעצרו של העורר. את החלטתו נימק בהודעה שמסר המשיב כמה חודשים עובר למעצרו לפיה סיפר לחברו, כי הוא מעוניין לבצע פיגוע התאבדות במכללה שבה למד באותה העת. את הפיגוע התכוון העורר לבצע במסיבת חלוקת המלגות המתקיימות במכללה אחת לשנה אליה מגיעים גם אישים רמי דרג (העורר ציין בהודעתו כי בשנה הקודמת הגיע למסיבה השר שרנסקי). בית המשפט ציין גם כי מהודעתו של המשיב במשטרה עולה כי בבחירות לרשות הפלסטינית שהתקיימו בתחילת 2006 בחר במפלגה "השייכת לחמאס". אמנם, קצין המבחן התרשם כי דברי המשיב לחברו אודות כוונתו לבצע פיגוע התאבדות ביטאו מצוקה רגשית ואישית שהיה שרוי בה באותו זמן, כאשר לאמיתו של דבר לא התכוון העורר לממש את כוונתו. בית המשפט לא נתן משקל רב להתרשמות זו של קצין המבחן משום שכוונותיו האמורות של העורר באו בסמיכות זמנים לביצוען של העבירות שבענייננו. בית המשפט נתן גם משקל לכך כי המשיב עמד על כך כי יסופק לו על ידי הנאשם 2 דווקא אקדח "14 כדורים". לסיכום ציין השופט כי הדברים הולמים יפה גם את השקפותיו הכלליות של המשיב, כפי שהתבטאו בבחירות. אשר על כן האריך כבוד השופט ענבר את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

הטענות בערר

העורר סבור שהקישור שעשה בית המשפט בין "נטייתו האובדנית" של העורר אשר הובילה אותו לרצות להביא קץ לחייו, לבין נסיונו הכושל לרכוש האקדח - קישור שגוי הוא. העורר טוען כי מעולם לא היתה לו כוונה לבצע פיגוע התאבדות רצחני כפי שנטען בידי המשיבה וכי המשיבה עושה באמירה אומללה זו שימוש תוך הוצאתה מפרופורציה והפיכתה למוקד העניין - שלא בצדק. לאמירה זו לא היה לטענת העורר כל רקע לאומני אלא הייתה היא ביטוי למצוקתו של העורר בלבד. ראיה לכך היא מביאה אף מן העובדה שהמדינה בחרה שלא להגיש כתב אישום בגין עניין זה.

העורר מבקש לעמוד על כך כי לכל אורך חקירתו סיפר את האמת כולה, בניגוד לנאשם 2 אשר רק לאחר הסתבכויות מהסתבכויות שונות שינה את גרסתו - שתואמת כעת את גרסתו של העורר. במצב דברים זה סבור העורר כי גרסתו לפיה רצונו באקדח נובע מרצונו ב"כבוד", ראויה לאמון בית המשפט.

העורר סבור שבהחלטה לשחרר את הנאשם 2 ממעצר יש משום אפליה בינו לבין העורר. במיוחד לאור זאת שהנאשם 2 עבר עבירה חמורה יותר, עבירת סחר בנשק.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן להיעתר לערר זה. העורר הראה נחישות לקבלת נשק של ממש, אף שנסיונו לא עלה יפה. יתכן ומדובר ברצונו של העורר בכבוד, אך הסיכון הנובע משימוש בנשק, ובמיוחד על רקע הדברים שאמר העורר הוא סיכון שאין לחשוף את החברה אליו. בנסיבות העניין אין מנוס מלדחות את הערר. בטיעון בעל-פה התייחס העורר לכך שמהודעתו של העורר במשטרה בענין פיגועי ההתאבדות אותו התכוון לבצע לא צמח כתב אישום. משכך, טען העורר, לא יכול בית המשפט להיזקק אליו לעניין החזקתו של העורר במעצר. קשה לקבל טענה זו. העורר ביקש לרכוש נשק ומפיו-הוא למדים אנו על מסוכנותו.

הערר נדחה.