בש"פ 5994/21 תום בן הרוש נ. משטרת ישראל

כעולה מבקשת הרשות לערור, ומהחלטת בית המשפט המחוזי, מכשיר הטלפון הנייד של המבקש – הוחזר לרשותו כבר ביום 25.5.2021. עררו של המבקש לפני בית המשפט המחוזי, שבו התבקש בית המשפט "להורות על החזרת הפלאפון שנתפס על ידי המשיבה" – הפך תיאורטי, וכך גם הבקשה שלפנַי.

המבקש מכיר בכך שעניינו הפך תיאורטי, אלא שלטענתו, על אף שמכשיר הטלפון הוחזר זה מכבר, יש לדון כבר עתה בשאלת חוקיות החיפוש במכשיר, וקבילות הראיות שהושגו באמצעותו. המבקש מוסיף וטוען כי בקשתו מעלה שאלות משפטיות, ציבוריות וחוקתיות, מהמעלה הראשונה, שכן "ככל הידוע, אין כל התייחסות בפסיקה לפסילת ראיות שפסלותן זועקת כבר בשלב החקירה" .

אכן כן, השאלה האם נכון לדון בפגמים שנפלו בהשגת הראיות כבר בשלב מקדמי של ההליך – שאלה נכבדה היא. אלא שבניגוד לטענת המבקש, בשל חשיבותה, עלתה השאלה על שולחנו של בית

המשפט העליון 'זה שלושה רגלים', ועוד היד נטויה: הן בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש , פ"ד סה(2) 377 (2012), הן לאחרונה בבש"פ 7917/19 אוריך נ' מדינת ישראל (25.12.2019), ובבש"פ 1758/20 אוריך נ' מדינת ישראל (26.1.2021) (להלן: עניין אוריך השני ). דיון נוסף בעניין אוריך השני, תלוי ועומד לפני בית משפט זה (דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל ).

אשר על כן, דינה של בקשת הרשות לערור – להידחות, והיא נדחית בזאת.