בש"פ 60/99 קודרט זינלוב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין, יחד עם אחר (להלן - יורי), בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 4150/98) בעבירות של כליאת שווא, מעשה סדום, אינוס, ושיבוש מהלכי משפט. לפי כתב האישום, ביום 29.11.98 פגשה המתלוננת את העורר ויורי באקראי. העורר, אשר הכיר את המתלוננת הכרות קודמת, הזמינה לשתות קפה בביתו והמתלוננת נעתרה. זמן קצר לאחר מכן הגיע גם יורי, והשניים נעלו את דלת הדירה, ובכך כלאו את המתלוננת שלא כדין. יורי דרש מן המתלוננת לקיים עמו יחסי מין, וכשהחלה לבכות, איים כי יכה אותה. יורי ביצע במתלוננת מעשה סדום בכך שתפס בשערותיה, השכיב אותה על המיטה והחדיר בכח ושלא בהסכמתה את איבר מינו לפיה, וזאת בנוכחות העורר. לאחר מכן, נטל יורי מתיקה של המתלוננת את תעודת העולה שלה וצילום של תעודת הזהות שלה. יורי תפס את המתלוננת בצווארה, חנק אותה, ולאחר מכן דרש ממנה למסור את כתובתה. יורי איים על המתלוננת כי יגיע לביתה, יכה אותה ויקח מסמכיה כדי להניעה לעבוד במכון ליווי. לאחר מכן עזב יורי את הדירה, ואילו העורר דרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין ואף הציע לה 50 ש"ח בתמורה. המתלוננת סירבה, והעורר ביצע בה מעשה סדום, בכך שהחדיר בכוח ושלא בהסכמתה את איבר מינו לפיה. לאחר מכן אנס אותה, בכך שקרע את תחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בלא הסכמתה, תוך הפעלת לחץ ושימוש בכוח. לאחר המעשים עזבה המתלוננת את הדירה. למחרת המקרה, לאחר שנעצר העורר, הגיע יורי לביתה של המתלוננת, דפק על דלתה ואיים עליה בכוונה להפחידה.

לפי האישום השני, ביום 2.12.98, שעה שהעורר ויורי ישבו בתא המעצר, תאמו ביניהם השניים גרסאות, שיננו מה אמר כל אחד לחוקרים ומה יאמרו בבית המשפט, וכל זאת כדי לשבש את הליכי המשפט.

ביום 22.12.98 החליט בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) לעצור את העורר ואת יורי עד תום ההליכים.

בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, בית המשפט המחוזי קבע כך:

"עדותה של המתלוננת ברורה לחלוטין, מפורטת מאוד, וממנה עולה כי היחסים שנאלצה לקיים, ואחת היא בעיני אם היא עוסקת בזנות אם לאו, לא היו על פי רצונה ונכפו עליה בכח. המשיבים נחקרו יותר מפעם אחת ועדותם, על פניה, נגועה בשקרים. שקרים אלה תומכים לדעתי, לפחות לכאורה בגירסתה הבסיסית של המתלוננת.

השוני בגרסאות מעורר חשד וחשש...[שההכחשות והשקרים של הנאשמים] מתיישבים דוקא עם גירסתה של המתלוננת על פיה נהגו בה השניים בכח וכפו עליה את היחסים".

בנוסף, מצא בית המשפט המחוזי חיזוק לגירסת המתלוננת גם בניסיונות הנאשמים לתאם גרסאותיהם, ובאמירתם כי ינסו לשלם למתלוננת כדי שתחזור בה מעדותה, וכי "ישלחו אותה קיבינימט".

בערר זה טוען העורר נגד ההחלטה של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה למעצר העורר עד תום ההליכים. בעיקר, הצביע בא-כוח העורר בדיון שבפני, כמו גם בפני בית המשפט המחוזי, על פגמים שנפלו בעבודת המשטרה בעת גבית ההודעות ועל סתירות בהודעות המתלוננת. עם כל הכבוד, לא מצאתי ממש בטענות העורר. ההלכה היא כי שאלות של קביעת מהימנות העדים, ובדיקת גרסאותיהם השונות, מקומן בבית המשפט היושב בדין. בשלב בו מחליט בית המשפט בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, כדי לקבוע אם קיימת עילת מעצר, הוא אינו יכול ואינו צריך להחליט בעניין מהימנות העדים. למרות זאת, יש לציין כי במקרה שלפנינו, דווקא גירסת העורר ויורי היא שנראית בשלב זה כבעייתית מבחינת מהימנות. העורר הכחיש תחילה הכרות עם המתלוננת, וכן הכחיש כי יורי היה מעורב בארוע. ניתן למצוא אף סתירות נוספות בהודעות הנאשמים. לעומת זאת, לא מצאתי כי קיימות סתירות מהותיות בגירסת המתלוננת. סיכומו של דבר, במקרה שלפנינו אין למצוא סתירות או ליקויים בסיסיים בגירסת התביעה ובהגיונם של דברים, שיש בהם כדי ליטול מחומר הראיות את משקלו הלכאורי. לכן, נכונה קביעת בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית המספקת למעצר עד תום ההליכים של העורר.

גם הפגמים שנפלו לכאורה בחקירת המשטרה, להם טוען בא-כוח העורר - פגמים בתרגום ההודעות בכתב; אי עריכת עימות בין העורר למתלוננת; אי חקירת בעל הקיוסק, אליו הלכו העורר והמתלוננת לאחר המעשה - אין בהם, בשלב זה, כדי לערער את התשתית הראייתית. התוצאה היא כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצר העורר עד תום ההליכים.

הטענה השניה של העורר נסובה סביב שאלת עילת המעצר והאפשרות של חלופת מעצר. העבירות בהן מואשם העורר מקימות חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר כפולה: בנוסף למסוכנות, הנובעת מן העובדה כי העבירות בוצעו באכזריות, קיים חשש מפני שיבוש הליכי משפט, בעיקר באמצעות השפעה על המתלוננת. אכן, החשש מפני שיבוש הליכים מתחזק, לאור העובדה כי למחרת המקרה, לאחר שנודע ליורי על מעצר העורר, הגיע יורי לבית המתלוננת ואיים עליה במטרה להפחידה. לאחר מכן, במהלך מעצרם, דיברו העורר יורי על כך שיכפו על המתלוננת לחזור בה מתלונתה, על ידי שישלמו לה 5000 ש"ח ולאחר שישתחררו "ישלחו אותה קיבינימט". בנוסף, הם החליפו דברים בעניין הגרסאות, ובמעשיהם היה לכאורה תיאום גרסאות לשם שיבוש הליכי המשפט. בא-כוח העורר טען אמנם בפני כי לא היתה בשיחתם תיאום גרסאות אלא רק חילופי רשמים על מעצרם וחקירתם. עיינתי בתמליל ולא שוכנעתי כי כך הדבר. די שאביא לעניין זה קטע קצר מתמליל השיחה בין העורר ויורי:

"קול 2 (יורי):...שום דרכון, שום כלום, לא לקחנו ממנה. אתה

שומע ?

קול 1 (העורר): מה?

קול 2: שום מסמכים לא לקחנו לה. הבנת?

קול 1: כן, כן.

...

קול 2: כן. לא לקחנו כלום. זהו. שילמנו.

קול 1: נדמה לי...בכלל הכל שקט. על זה בכלל לא דובר כלום. אף

מילה לא נאמרה, על המסמכים...שום דבר...אולי הוא רשם,

אני לא יודע...".

בנסיבות אלה אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר סירב להסתפק בחלופת מעצר.

משפטם של העורר ויורי קבוע להוכחות לימים 16.3.99 ו- 17.3.99. קיימת אפשרות סבירה כי מועדים אלה יספיקו לסיום משפטם. יחד עם זאת, לאחר שתישמע המתלוננת בבית המשפט, נראה שיהיה מקום לעיון חוזר בהחלטת המעצר, במידה ומשפטו של העורר ימשך מעבר לתאריכים אלה.

הערר נדחה.