בש"פ 600/98 מדינת ישראל נ. פתחי חלאילה

המשיב, שנגדו הוגש בתאריך 6.5.1997 כתב-אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, נעצר עד תום הליכי המשפט. זאת, לאחר שנמצאו ראיות לכאורה לביסוס האישום ונקבע כי לנוכח החשד העולה מן הנסיבות, שלפיו עיסוקו של המשיב הוא בסמים, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

לאחר שהמועד לשמיעת משפטו נקבע לחודש ינואר 1998, כשמונה חודשים לאחר תחילת המעצר, פנה המשיב לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. בקשתו נדחתה. בהחלטה בערר שהגיש לבית-משפט זה נכתב כי הגם שהקצב שבו מתברר המשפט אינו מניח את הדעת, הרי שבנסיבות העניין אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. עוד נכתב שם כי המשיב יוכל לפנות בבקשה נוספת לעיון חוזר אם לא תהא התקדמות בשמיעת משפטו.

במהלך חודש ינואר 1998 הסתיימה פרשת התביעה במשפטו של המשיב. תוך כדי כך נכנס לתוקפו חוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-, אשר סעיף 62 שבו קיצר את תקופת המעצר שלאחריה ישוחרר נאשם העצור עד תום ההליכים אם משפטו לא הסתיים, והעמיד אותה על תשעה חודשים. זאת, אלא אם המעצר יוארך כאמור בחוק.

מכאן בקשת המדינה להארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים. המחוקק, בקצרו את תקופת המעצר, ערך איזון חדש בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור. מכאן ואילך חייבת תקופת מעצר של תשעה חודשים להספיק לבירור אשמתו של נאשם במקרים רגילים, ואין להמשיך ולהחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו. ואילו בסמכות ההארכה יש לעשות שימוש במקרים חריגים בלבד המחייבים מעצר. עם זאת, בתקופת הביניים, כלומר כאשר דנים בבקשה להאריך מעצרו של מי שנעצר עוד לפני קיצור תקופת המעצר בחוק, יש להתחשב בכך כי בית-המשפט נערך לשמיעת המשפט על-יסוד החוק שהיה בתוקפו בעת הגשת כתב-האישום שעל-פיו תקופת המעצר עמדה על שנה.

אכן, גם בהתחשב בהיערכות זו משפטו של המשיב לא התברר בקצב הראוי. ברם, לנוכח ההתקדמות של ממש שחלה לאחרונה בבירור המשפט, מחד, והחשש שלא פג כי המשיב עלול לסכן את הציבור אם ישוחרר ממעצרו, מאידך, הגעתי לכלל דעה כי יש להעתר לבקשת המדינה.

אני מקבלת איפוא את הבקשה ומאריכה את מעצרו של המשיב עד ליום 6.5.98 או עד למתן פסק-הדין, הכול על-פי המוקדם.