בש"פ 6008/06 אלי אייכנבלט נ. מדינת ישראל

העורר הוא תייר והוא נתון מחודש ינואר במעצר בית (בישיבה). כיום מבקש הוא להשתחרר ממעצר הבית וכן לנסוע למשפחתו שבחוץ-לארץ. לשם כך הגיש בקשה לעיון חוזר. כבוד השופטת אהד דחתה בקשה זו בהחלטתה מיום 13.7.2006 ועל כך הערר שבפני.

לפי כתב האישום קשר העורר קשר להשליך צמיגים לכביש סואן, להבעירם ובכך לחסום נתיב תחבורה מרכזי בשעת העומס. פעולה זו רצו העורר ויתר הנאשמים לבצע במסגרת התנגדותם להחלטת ממשלת ישראל לפנות את "עמונה" ומבנים מסוימים בעיר חברון. עקב התקלה שנגרמה ממעשי הקושרים הגיע למקום כח משטרה אשר ביקש לעוצרם. העורר, ביחד עם חלק מהנאשמים האחרים בפרשה, ניסה להימלט מזירת הפשע, למרות שאחד השוטרים רדף אחריו וצעק לו: "עצור משטרה". לאחר שנאמר לעורר כי הוא עצור המשיך להאבק בשוטר וקרא לחבריו כי יעזרו לו לברוח. אפילו לאחר שהושם באזיקים המשיך העורר במאבקו ואף גרם לשוטר אשר עצר אותו לשריטות בידיו וברגליו. לבסוף פנה העורר לשוטר והציע לו שוחד כסף תמורת שחרורו. בית המשפט הורה כאמור בחודש ינואר על שחרור בתנאי מעצר בית.

העורר טען במסגרת בקשתו לעיון חוזר לאפליה בינו לבין חבריו שהודו כבר במעשה ואף הורשעו בו. אותם חברים נענשו בעונשים קלים יחסית אותם יכול היה העורר לרצות כבר לו הודה באשמה. לדעת העורר אין זה סביר כי יישאר במעצר בית ולו רק מן הטעם שהוא, להבדיל מחבריו, כופר באשמה המיוחסת לו. בית המשפט קמא התייחס לטענה זו:

מאחר והמבקש כופר בכל המיוחס לו ומאחר ותתנהלנה הוכחות, הרי שאין להקיש מהעונשים אליהם הגיעו באי-כוח האחרים בהסדרי-טיעון לעונש הצפוי למבקש זה.

זאת ועוד. במכלול העבירות המיוחסות למבקש מצויה עבירה אחת שאינה ממין אותו עניין אך מעידה על אופיו של המבקש, לפחות לכאורה, והיא מתן שוחד. ומשקיימת עבירה זו והוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים בעטיה שוחרר המבקש בתנאים, ככל הנראה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אישום זה.

מכאן שלפני ראיות לכאורה לפחות לחוסר אמון במבקש, שכן בבסיס עבירת מתן השוחד קיים חוסר-אמון.

עוד מבקש העורר מבית המשפט כי יתחשב בעובדת היותו תייר ובכך שמיום מעצרו ועד היום נמנע ממנו לראות את הוריו ומשפחתו המתגוררים בחוץ-לארץ. העורר מדגיש כי חופש היציאה מן הארץ הנו זכות יסוד אשר אל לבית המשפט לפגוע בו על ידי איסור יציאתו של העורר מן הארץ. העורר מפנה בדבריו לדברי הנשיא ברק ב-בש"פ 6654/93 לפיהם:

לא כל חשש לאי התיצבות מצדיק הגבלת חופש היציאה מן הארץ. לאור אופיה החוקתי של הזכות לצאת מהארץ, רק אפשרות סבירה או ודאות קרובה - ואין לנו צורך להכריע בהליך זה בין חלופות אלה (השווה ב"ש 1046/88 הנ"ל, בעמ' 84) - לאי התיצבות למשפט, תצדיק מתן צו איסור יציאה מהארץ. לבסוף, אפילו קיימת אפשרות סבירה או ודאות קרובה לכך שהנאשם לא יחזור לישראל למשפט, מן הראוי הוא לבחון אם לא קיימים אמצעים חמורים פחות מאיסור היציאה, כדי להבטיח את התיצבותו. אכן, איסור היציאה אינו האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון. על כן, הטלת ערובה מתאימה אשר יש בה כדי להקטין את סיכויי אי החזרה, עשויה לעיתים להיות אמצעי מתאים אשר יש בו כדי להצדיק המנעות מהטלת איסור יציאה. (בש"פ 6654/93 דניאל בינקין נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 290 (1993)).

בתשובתה על-פה התייחסה המדינה לחומרת העבירה שבניסיון לשחד שוטר וביקשה להדגיש את מדיניותה כי תיירים אשר באו מחוץ-לארץ על רקע אידיאולוגי על מנת לפרוע חוק בישראל יובאו למשפט. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר אותם תיירים פורעים את החוק לא רק בהקשרה של התנגדותם ה"אידיאולוגית" אלא גם פוגעים בחוק ובשלטון החוק "סתם" - כמו בניסיון לשחד שוטר.

התיק קבוע לשלושה מועדים לשמיעת ראיות לחודשים ספטמבר-אוקטובר. בית המשפט לא יכול היה להיעתר להצעת הסניגור, עו"ד אוחיון לשמוע את הראיות בחודש יוני. לדעתי משך הזמן בו מצוי העורר במעצר בית וממילא נמנע ממנו גם לצאת את הארץ אינו בלתי סביר. מטבע הדברים משפטיהם של עצורים מתבררים ביתר דחיפות ממשפטיהם של הנמצאים במעצר בית. לעת הזו אין לדעת מקום לא להקלה במובן זה שהעורר ישתחרר ממעצר הבית (שממילא אינו מלא) ובוודאי אין מקום לאפשר לו לצאת מהארץ כאשר במעשיו הוכיח, לכאורה, שהוא מוכן למלט עצמו מן החוק. אין מקום להשוואות בין העורר למי שעשו עסקאות טיעון, ראשית, מפני שמיוחסת לו עבירת שוחד, ושנית, מפני שהוא לא עשה הסדר טיעון, זו זכותו כמובן, אך אין מקום להשוואה. אין שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטה.

הערר נדחה.