בש"פ 602/00 אילן שמלאשווילי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר כלל שלושה אישומים, כולם נוגעים לסחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בהזדמנויות שונות.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ביום 19.10.99 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי אין מקום להורות על חלופה למעצר במסגרת אישפוזית.

ביום 3.11.99 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר ובה הביע את רצונו להיגמל מסמים וביקש לבדוק את התאמתו למסגרת האישפוזית של עמותת ס.ל.ע. לעורר אושר לצאת לבדיקות רפואיות בליוויה של גב' חיה היכל, מומחית לטיפול בנפגעי סמים.

בעקבות הבדיקה הגיש העורר ביום ה- 6.12.99 בקשה לעיון חוזר אליה צורפה חוות דעתה של הגב' היכל אשר המליצה כי העורר יופנה לקבלה ליחידה האשפוזית של תוכנית ס.ל.ע בבאר שבע.

בקשתו של העורר נדחתה ובית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' פלפל) החליט שלא לשלוח את העורר לגמילה. החלטה זו נעוצה בנימוקים הקשורים עם ספק שהתעורר לאור תסקיר קצין המבחן, באשר ליכולתו של העורר לגייס כוחות לקראת תהליך גמילה מובנה וזאת בשל חומרת התמכרותו. בית המשפט מצא כי טענות שירות המבחן מקובלות עליו יותר מחוות דעתה של הגב' היכל. תוכנית הגמילה שהוצעה במסגרת אישפוזית אין בה כדי לנתק את העורר מסביבתו, שהרי לא מדובר במוסד סגור. כמו כן, ההליכים המתנהלים כנגד העורר בתיק העיקרי עומדים בפני סיום, והעורר כבר הודה בעבירה אחת, כך שאין לראותו כאדם חף מפשע.

מכאן הערר שבפניי.

באת כוח המדינה טענה בפני כי אין להביא בחשבון את האשפוזית המוצעת כחלופת מעצר לעורר שבפנינו. מדובר במוסד שאיננו סגור ולא הוצעה תוכנית שתצביע על מסלול של גמילה. מדובר במקום שמתבצעת בו גמילה פיזית שלאחריה נשלחים לסדנה. לטענתה זהו הליך שצריך שיגובה באישור של קצין מבחן, ובשלב בו אנו נמצאים, אישור כזה - אין.

בא כוח העורר סובר כי האשפוזית מתאימה לעורר מאחר ששם יאובחן, לאחר תקופה של שלושה שבועות, האם מתאים לגמילה, ואם כן, יעבור הוא למוסד גמילה סגור. העורר סחר בסם על מנת לממן את התמכרותו, וטיפול כזה יכול להיות פתרון להשבתו אל דרך הישר.

שקלתי את טענותיהם של באי כוח הצדדים ובאתי אל המסקנה כי דין הערר להדחות. לפנים נקבע, לא פעם, שככלל, העיתוי הראוי לגמילה מסמים של נאשם הנתון במעצר הוא לאחר סיום משפטו ובמסגרת ריצוי המאסר שיגזר עליו, וכי רק בהתקיים נסיבות מיוחדות יש לאפשר לו להשתחרר ממעצרו כדי להירתם לטיפול גמילתי . יפים לעניין זה דברי השופט זמיר בבש"פ 3701/95, נינה (מלי) ביטון נגד מ.י.

(לא פורסם):

"הלכה היא שבדרך כלל אין בית המשפט משחרר נאשם מן המעצר, לפני שנגזר דינו, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם".

אכן, לפי סעיף 48(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, רשאי בית המשפט לשחרר נאשם בערובה כשהוא מטיל על הנאשם "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן". דא עקא שגם לפי סעיף זה אין מקום לשחרר נאשם מן המעצר לצורך טיפול של גמילה, אלא אם הטיפול אושר על ידי קצין מבחן.

במקרה שלפנינו אין אישור של קצין מבחן, העורר טרם נתקבל לטיפול על ידי מוסד לגמילה מסם, ואם אין די בכך, הרי שיש בנמצא תסקיר מבחן המעורר ספק ממשי באשר ליכולתו של העורר לגייס כוחות לקראת תהליך גמילה בשל חומרת התמכרותו. הוסף לכל אלה את חומרת העבירות המיוחסות לעורר, עבירות הקשורות בסחר בסם וניהול תחנת סמים, כל אלה מצביעים על כך כי אין טעם מיוחד המצדיק שחרורו מן המעצר לצורך קבלת טיפול כזה, בניגוד למדיניות המקובלת.

אשר על כן, דינו של הערר להדחות.