בש"פ 604/06 מדינת ישראל נ. סייף חוסייני

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בב"ש 3320/05 מיום 18.1.06 (כבוד השופט י' כהן), לפיה נקבע, כי המשיב ישוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים.

ביום 6.9.05 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית משפט המחוזי בנצרת, בו יוחסו לו עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק ועבירות בנשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) רישא+סיפא לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב מתגורר, בדומה למרבית בני משפחתו, בשכונת כרם אלסאחב שבנצרת. בין תושבי השכונה, השייכים לאותה משפחה, קיים סכסוך ממושך, אשר מחלק אותם לשני פלגים יריבים. המשיב משתייך לפלג המכונה "חוסייני". הפלג היריב מכונה "פאחורי" (להלן: הפלג היריב). במסגרת הסכסוך האמור לעיל, במהלך השנים 2002-2003, נורו למוות בידי אנשים המשתייכים לפלג היריב, שלושה מבני הפלג אליו משתייך המשיב. בין היתר הורשע ערפאת בן גאנם בהריגת אחד מהם ונדון ל-8 שנות מאסר בפועל. בנוסף, כתוצאה מהסכסוך, עזבו מרבית בני פלג פאחורי את השכונה ועברו להתגורר במקומות שונים. גאנם חוסייני-פאחורי, אביו של ערפאת בן גאנם (להלן: גאנם) ובני משפחתו עברו להתגורר בכפר כנא. בתאריך 12.6.04 בשעה 14:00 או בסמוך לכך, הגיעו גאנם, אשתו (להלן: פאטמה), בנם (להלן : מחמוד) ואשתו (להלן: מונא) ביחד עם בתם בת השנה (להלן: גאנם ובני משפחתו) מכפר כנא לנצרת, ברכב מסוג סיטרואן. על מנת להשתתף בארוע משפחתי. עם סיומו של הארוע, חזרו גאנם ומשפחתו לכפר כנא והגיעו לשכונת ספאפרה, כאשר מולם הגיעו, בנתיב הנסיעה הנגדי המשיב ושני אנשים נוספים ברכב סובארו ועימם אקדחים, ללא היתר כדין. לפי הנטען, כאשר שני כלי הרכב נסעו בשלב מסוים כשהם מקבילים זה לזה, ירו המשיב והאחרים שהיו עימו לכיוון הסיטרואן במטרה להרוג את גאנם ובני משפחתו. לאחר שירו 13 כדורים לפחות, פגעו שלושה מהם בפאטמה, מונא ומחמוד, אשר להם כתוצאה מכך, נגרמו חבלות חמורות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 12.12.05 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו, כי הראיות אשר הוצגו בפניו אינן עולות כדי הרף הנדרש לשם קביעה, כי קיימות ראיות לכאורה לצורך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. עם זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מאחר ומדובר באירוע חמור ובסכסוך ארוך, הרי שחלופת המעצר שתימצא, צריכה להיות במקום רחוק ביותר ממקום הסכסוך ומלווה בהפקדת ערבויות כספיות גבוהות בסך 100,000 ש"ח. ביום 18.1.06 קיבל בית-המשפט המחוזי חלופת מעצר בדירה בטירה, תחת פיקוחם של שני ערבים והורה על שחרורו של המשיב בתנאים שפורטו לעיל.

על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי, הגישה העוררת את הערר שבפני. לטענת באת-כוח העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי הראיות שהוצגו בפניו אינן ברמה הנדרשת לשם מעצרו של המשיב וזאת משום שלטענתה קיימות ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. כמו-כן, לטענתה, שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי חל כרסום בראיות התביעה לאור סתירות מסוימות בעדויות ובעיקר בשל טענת האליבי של המשיב. בנוסף, טוענת באת-כוח העוררת, כי שגה בית-המשפט בכך שאפשר למשיב להשתחרר לחלופת מעצר, אשר אין בה כדי להפיג את מסוכנותו. לטענתה, חומרת המעשים המיוחסים למשיב, מלמדת על כך, שהתנהגותו חסרת מעצורים ובלמים ומצביעה על כך שלא ניתן לתת בו כל אמון.

מנגד, טוען בא-כוח המשיב, כי יש לדחות את הערר. לטענתו, התיק בעניינו של המשיב יכול להימשך אף שנתיים, שכן זהו תיק ניסיון לרצח ומן הראוי שהספקות אשר התעוררו בו יהיו לטובת המשיב. לטענתו, בצדק קבע בית המשפט המחוזי שקיים כרסום בראיות לאור סתירות בעדויותיהם של העדים. עוד לטענתו, חקירת המשטרה לא נעשתה בצורה הוגנת. בא-כוח המשיב טוען, כי לעדותו ולגרסתו של המשיב קיים חיזוק בדמות עד תומך. לטענתו, הראיות לכאורה בעניינו של המשיב, הינן בדרגה אפסית, ונוכח העובדה שהמשיב הינו אדם ללא עבר פלילי, הוא איננו אדם מסוכן. לפיכך, לשיטתו של בא-כוח המשיב, נוכח העובדה שבית-המשפט המחוזי קבע, שהראיות אינן מגיעות לכדי הצדקת מעצר עד תום ההליכים, ולאור התנאים החמורים שבהם התנה בית-המשפט המחוזי את שחרורו לחלופת המעצר - אין כל סיכון לציבור מצד המשיב.

לאחר שעיינתי בערר, בחומר החקירה אשר הועמדו לרשותי ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לקבל את הערר.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי, לשחרר את המשיב לחלופת מעצר הינה החלטה מבוססת ומנומקת היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בה.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו קבע, כי ישנם מספר דברים אשר אינם מתיישבים עם גרסתה של העוררת. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע, כי טענת האליבי אותה העלה המשיב, לפיה שהה בעת האירוע או בסמוך לכך אצל אדם בשם עבד אל רזיק, לא נסתרה ואף לא הגיעה לראשונה מפיו, אלא מאת אשתו של המשיב ולאחר מכן מאת עבד אל רזיק - מייד לאחר האירוע. כמו-כן, לפי הנטען, האירוע היה בשעה 18:00 או בסמוך לכך, ועבד אל רזיק בהודעתו מיום 14.6.04, ציין, כי באותו היום הלך לביתו של המשיב בשעה 16:50 וביקש ממנו לבוא איתו לדיר שלו ולקחו אותו איתו לשם ברכב. לפי דבריו של עבד אל רזיק, נשאר המשיב עימו בדיר עד השעה 19:15 או 19:30 ולאחר מכן הוא הסיעו לביתו. בהודעתו מיום 16.5.04 ציין שוב עבד אל רזיק, כי המשיב שהה אצלו ביום האירוע וכי לא עזב את המקום עד שלקח אותו חזרה ברכבו הביתה. בהמשך לכך, ביום 5.9.05, לאחר שנעצר, חזר המשיב בהודעתו על הגרסא אותה מסר למשטרה עבד אל רזיק.

בנוסף לכך, גם העדה פאטמה בהודעתה מיום 12.6.04, כלל לא זיהתה את המשיב כמי ששהה ברכב בעת האירוע, בניגוד לעדויות האחרות, אלא זיהתה מישהו אחר. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי בצורה מפורשת, כי בעדויותיהם של עדי הראייה אשר אינם חלק ממשפחתו של המתלונן, קיימות סתירות נוספות וכי הסתירות הינן בנקודה מאד מהותית המצויה בלב ליבו של העניין. לפיכך, נוכח כרסום משמעותי זה בראיות, החליט בית-המשפט, כי אין די בראיות הקיימות בכדי להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וכי חלופת מעצר במקום מרוחק ובתנאים מגבילים – הינה חלופה ראויה בעניינו של המשיב. נראה לי, כי נוכח כל האמור ולאור נסיבות העניין, יש בתנאי חלופת המעצר אשר קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, כדי להשיג את מטרת המעצר. לאור האמור, נראה לי, כי בעצם היותו של המשיב מורחק מרחק רב ממקום הסכסוך, אשר משמש את הרקע לפרשה נשוא ערר זה, מסוכנותו הפוטנציאלית תרד בצורה משמעותית, במיוחד לאור העובדה, שהינו נטול כל עבר פלילי, עובר לפרשה זו.

סוף דבר הערר נדחה.