בש"פ 6052/08 מאמון סלהב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' צבן) מיום 6.7.2008 שלפיה ייעצר העורר עד תום ההליכים בעניינו. כנגד העורר הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירה של גניבת רכב והחזקת כלי פריצה. לפי המיוחס לו, בתאריך 25.6.2008 בשעה 16:30, גנב העורר, יחד עם שניים נוספים, רכב מסוג פולסווגן-פולו אשר חנה באותה עת בירושלים. הנאשם נתפס מספר דקות לאחר ביצוע העבירה המיוחסת, כשברכב שבו נסע – הרכב ששימש אותו ואת חבריו כדי להגיע לזירת העבירה הנטענת – מצויים כלי הפריצה והמטלית ששימשו לכאורה לביצוע העבירה.

המשיבה ביקשה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים בעניינו. בית משפט השלום (כבוד השופט י' ברקלי) הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים אך קבע כי יוכל להשתחרר ממעצר אם יימצא במעצר בית ויפקיד ערבויות כספיות שונות. המדינה הגישה ערר על החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר. בענייננו – כך קבע בית המשפט המחוזי – אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, ומתקיימת בענייננו עילת מעצר, שכן מדובר בעורר בעל עבר פלילי מכביד, הכולל מספר הרשעות בעבירות רכוש, מאסרים בפועל ומאסר על תנאי שתלוי כנגדו. בית המשפט קבע כי אדם המבצע גניבה לאור יום, תוך מודעות לעברו הפלילי ולמאסר על תנאי התלוי נגדו, מראה כי אין לו מורא בפני החוק ומכאן מסוכנותו הגבוהה. כמו כן, נקבע כי יש לאבחן את עניינו מעניינו של שותפו לביצוע העבירה – אשר לא נעצר עד תום ההליכים – שכן הרשעותיו הפליליות של השותף הן מן העבר הרחוק יותר (מן השנים 1999-1998) ואילו לעורר יש הרשעות מן העבר הקרוב (שנת 2006).

העורר סבור כי מסוכנותו אינו גבוהה וכי שחרורו לחלופת מעצר לא יסכן את בטחונו של אדם כלשהו או של הציבור. לשיטתו, אין להסיק מעברו הפלילי של העורר כי אין ליתן בו אמון בעתיד ויש לזקוף לזכותו את התייצבותו לדיון בפני בית המשפט המחוזי לאחר שבית משפט השלום שיחרר אותו ממעצר. בנוסף, סבור העורר כי הוא הופלה לרעה לעומת שותפו לדבר העבירה הנטענת, אשר שוחרר ממעצרו.

דין הערר להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. כמו כן, מן העורר עולה מסוכנות רבה. לעורר עבר פלילי שאין להקל ראש בו והוא הורשע בעבר בעבירות של ניסיון לפריצה, איומים, הסעה של תושב זר השוהה שלא כדין ועוד. שילובם של המעשים

המיוחסים לעורר בכתב האישום – גניבת רכב, לאור היום, בצוותא עם שניים נוספים – ביחד עם עברו הפלילי של העורר, מצביע על מסוכנות משמעותית. אין בחלופת מעצר כדי לאיין מסוכנות זו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, יש מקום לאבחן את עניינו של העורר מעניינו של השותף, שכן עברו הפלילי של השותף רחוק יחסית.

אשר על כן, הערר נדחה.