בש"פ 6053/00 פנחס שגיב נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום ביום 11.8.2000 ובו ארבעה אישומים. על פי הנטען באישום הראשון שבכתב האישום, העורר עבד בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו כחשפן במועדון "דאון טאון" בתל-אביב. ביום 3.12.1998 בשעה 3 לפנות בוקר נסעה המתלוננת א.ל. צעירה בת 18 עם אחרים לביתו של העורר. כשהיו בביתו צרכו כולם סם מסוג קנבוס, שסיפק להם העורר. לפי הנטען, עזבו כולם, פרט למתלוננת את ביתו של העורר, על פי הנטען, כשנותרו לבדם, לאחר שרקדו שניהם בבגדים תחתונים, ביקשה המתלוננת לנסוע לביתה, אך העורר החל לנשקה כנגד רצונה ואחר-כך גם אנס אותה, כל זאת ללא הסכמתה החופשית של המתלוננת. בגין פרשה זו אף הואשם העורר בהחזקת סם שלא לשימוש עצמי.

על פי האישום השני בחודש יולי 2000 פגשה המתלוננת ט.י. אף היא צעירה בת 18 את העורר במועדון. לאחר שהמתלוננת סיפרה לעורר שהיא רוצה לעסוק בדוגמנות הציע לה להתלוות אליו לביתו. משהגיעו לביתו החל העורר לגעת באיבריה המוצנעים של המתלוננת, בניגוד לרצונה. כעבור כשלושה ימים התקשר העורר אל המתלוננת, וביקש ממנה לבוא לביתו, בתירוץ כלשהו. כאשר הגיעה לביתו, החל העורר, לפי הטענה, לגעת בגופה של המתלוננת, הפשיט חלק מבגדיה והתפשט הוא בעצמו. על אף התנגדותה ביצע העורר במתלוננת ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה בכח.

האישום השלישי מפרט אירוע הדומה במהותו, גם אם לא בפרטיו לזה המפורט באישום השני, המתלוננת בפרשה זו היתה קטינה בעת האירוע, ובה ביצע העורר לפי הנטען, למרות התנגדותה, מעשה מגונה בכח ומעשה סדום.

באישום הרביעי מואשם העורר בכך שהחזיק בביתו במועדים שונים בשנת 1999 סמים מסוג מריחואנה וקוקאין לצריכה עצמית.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (השופט ע' מודריק) קיבל את הבקשה והורה על מעצרו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

2.בטיעונו בפניי לא כפר בא-כוחו של העורר בקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, והוסיף, כי השאלה המרכזית שתעמוד לדיון במשפטו של העורר היא שאלת ההסכמה. הוא לא חלק גם על ההשקפה, כי עבירת האינוס היא עבירה שמטבע ברייתה היא עבירת אלימות המקימה חזקת מסוכנות. בא-כוח העורר ביקש רק לשכנעני, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה מביאות למסקנה, כי בעניינו של העורר נסתרת חזקת המסוכנות. הוא טען ראשית, כי האירועים התרחשו בנסיבות מיוחדות, אשר לא יתקיימו, אם ישהה העורר בחלופת מעצר מתאימה. עוד הוסיף, כי הוא מבקש ללמוד מהתנהגות המתלוננות לא לעניין הראיות אלא לעניין מסוכנותו של העורר: לטענתו העובדה שאף אחת מהן לא התלוננה במשטרה על המעשים, והפרשה התגלתה כולה תוך כדי חקירת חשד לעבירות סמים, שבוצעו במועדון אשר ככל הנראה היו גם המתלוננות עצמן מעורבות בהן מלמדת על כך. לעניין הטענה, כי מדובר במספר מעשים, אשר שוללים לכאורה את האפשרות שמדובר במעידה חד-פעמית, השיב, כי מדובר במספר קטן של מקרים על פני תקופה של כשנתיים; עוד טען כי בהתחשב בעיסוקו המיוחד של העורר, אין מדובר כאן במספר רב של אירועים. בא-כוח העורר הציע לכן, כי העורר ישהה במעצר בית בבית אמו בירושלים.

באת-כוח המדינה בתשובתה טענה, כי אין בנסיבות אלה מקום להורות על שחרור ממעצר. ראשית, מדובר במספר מעשים שונים, שנפרסים על פני תקופה ממושכת, המעידים לכאורה על התנהגות עקבית, הגוררת אחריה הנחה של מסוכנות. שנית, אופי ההתנהגות כפי שעולה מכתב האישום, מביא למסקנה, כי מדובר במי שלא מבין כלל את חומרת מעשיו, ועל כן הסיכון בו הוא רב במיוחד. באחד האישומים בכתב האישום, נטען כי לאחר שהמתלוננת התנגדה למעשיו, אמר לה העורר: "אני מרגיש שאני דוחה אותך, אני מרגיש שאני צריך להלחם איתך בכח כדי לגעת בך", ובכל זאת לא נרתע והמשיך במעשיו. אשר להצעה לחלופת מעצר, טענה באת-כוח המשיבה, כי ספק אם ניתן לראות באם דמות סמכותית, שתרתיע אותו מפני הפרת תנאי השחרור, נוכח העובדה שהעורר נטש את אורח החיים הדתי שבו גדל בבית אמו.

3.שקלתי את טענותיו של הסניגור, שנטענו בפירוט רב בניסיון לשכנעני בצדקתן, אך לא שוכנעתי כי עם שחרורו של העורר לתנאי חלופה לא יתקיים סיכון לצעירות נוספות. הנני סבורה כי חזקת המסוכנות לא נסתרה בעניינו של העורר, ועל כן קמה עילת מעצר נגדו. כפי שציינה באת-כוח המשיבה מדובר בשלושה מקרים, והעובדה שהם נפרשים על פני תקופה ממושכת אינה פועלת לטובתו של העורר, אלא דווקא לחובתו. כמו כן, הנסיבות העולות לכאורה מכתב האישום אשר אין חולק כי יש ראיות לכאורה להוכחתן, מצביעות על כך שהעורר לא חדל ממעשיו, ולא נרתע גם לאחר שנאמר לו במלים מפורשות והובהר לו במעשים, כי אין נכונות לקיום יחסי המין עמו.

על רקע שורת המעשים והתנהגותו של העורר כלפי הצעירות שטמן להן לכאורה מלכודת, נראה כי חלופת מעצר לא תוכל להשיג את מטרות המעצר.

אוסיף עוד כי בא-כוח העורר ציין בפניי, כי נקבעו חמישה מועדים לשמיעת התיק לינואר 2001, ונראה כי אם יעשו הצדדים מאמץ לשם כך, ניתן יהיה לסיים את שמיעת התיק במועדים אלו; אשר על כן אני דוחה את הערר.