בש"פ 6054/06 שלום פרץ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופט דוד רוזן) בתיק ב"ש 91057/06 שניתנו בימים 9.5.2006 ו-13.6.2006. כב' השופט רוזן הורה על מעצרו של העורר עד סיום ההליכים, ודחה את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

כתב אישום הוגש נגד העורר יחד עם עוד שלושה מחבריו. בכתב אישום מתואר כיצד ביום 26.2.2006 הגיע והעורר וחבריו לביתם של שני קשישים במטרה לשדוד את תכולת הכספת שלהם. לפני כניסתם לדירה חבשו העורר וחבריו כובעי גרב. לאחר שנכנסו לדירה סתמו את פיהם של הנשדדים, התעלמו מתחנוניהם והחלו לנסות לפרוץ את הכספת. כל ניסיונותיהם לפתוח את הכספת עלו בתוהו ובסוף אילצו את האישה לפתוח את הכספת. לפני שעזבו את הדירה כפתו העורר וחבריו את בני הזוג וגרמו להם בכך לחבלות.

בבית המשפט המחוזי טען בא-כוחו של העורר כי אין נגד מרשו ראיות לכאורה, אף לא עילת מעצר. הראיות מבוססות במידה רבה על עדותו של אחד כפיר במשטרה, עדות המתארת את השוד בפירוט. הדברים נמסרו גם למדובב. בתחילה השיב העורר לחוקריו אולם בשלב מאוחר יותר העדיף לשתוק. בנוסף על כך רכב מזדה הנמצא בחזקתו של העורר מתאים לרכב אותו מתאר כפיר כרכב בו הגיעו השודדים. כשהגיעו שוטרים לעצור את העורר הוא שאל "מה באתם בגלל השוד?". העורר מסביר שחבריו נעצרו עוד קודם לכן בגין שוד.

עיקר טענותיו של העורר נגעו לכך שכפיר עצמו טען בפני חוקר ששיקר למדובב בענין השתתפותו של העורר בשוד. במזכר מיום 9.4.2006 תיאר החוקר כי כפיר ציין בפניו שישנם "חפים מפשע" בתיק. החוקר שאל את כפיר האם מדובר בעורר אולם כפיר סירב להשיב. החוקר המשיך ושאל מדוע סיפר על העורר למדובב וכפיר השיב לו כי המדובב הוא שהעלה את שמו של העורר. ובקצרה: כפיר חזר בו מגרסתו המפלילה לגבי העורר.

העורר העלה מספר טענות אליבי ליום ביצוע השוד, גרסת האליבי מורכבת מכמה רבדים אך דומה שהחשובה בין טענותיו של העורר היא כי היה בעת השוד ברמלה שם ביקר את אחיו הנמצא במאסר. איכון הפלאפון שלו תומך בכך לכאורה אך אין רישום על נוכחותו של העורר בביקור. העורר טוען שלא נתנו לו להיכנס לאחיו כיוון שתעודת הזהות שלו קרועה. במקומו נכנס אחד מחבריו ועל ביקור זה יש רישום. לא אעמוד על כל פרטי העניין עליו עמד בית המשפט בהרחבה. בית המשפט קבע כי העורר ככל הנראה "נפרד" מהפלאפון ביום השוד. בית המשפט לא ראה בראיות האליבי ראיות המכרסמות בגרסתו של כפיר.

הטענות בערר

העורר טוען כי בית המשפט קמא טעה באופן בו ניתח את חומר הראיות. בפרט סבר כי המשקל אשר נתן לכפיר, לכאורה שותף לדבר העבירה, הוא משקל רב מכפי המשקל שצריך היה לתת לראיה זו. העורר סבור כי ראיות האליבי מכרסמות כמשקל הראיות לכאורה. העורר טוען עוד כי הוצעה לבית המשפט חלופת מעצר טובה אותה צריך היה לשקול. המדובר במשפחתו של העורר המוכנה לקלוט אותו ולחתום על ערבויות בכל מקום וכן להפקיד כסף. אמו של העורר מוכנה לקחת את העורר לאחריותה באופן שיבטיח, לטענת העורר, את שהייתו במעצר בית מוחלט.

שקלתי את טענות הצדדים ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. על כף המאזניים ניצבים מחד עדותו של כפיר ודבריו בפני המדובב ותיאור המכונית; על הכף השניה – חזרתו של כפיר מגרסתו המפלילה והמצאות הפלאפון במקום אחר בעת השוד. ישנם נתונים נוספים, אך זה העיקר. דווקא חזרתו של כפיר מגרסתו עשויה להצביע על לחצים המופעלים עליו ואין בה כדי לפגום בכוחה של הגרסה הראשונה כראיה לכאורה. אשר לפלאפון – העובדה שהפלאפון היה במקום אחר ולא במקום השוד אכן מחלישה, במידה מסויימת את הגרסה שהמערער היה מעורב בשוד, אך כפיר העיד כי סוכם שלא להביא פלאפונים לשוד. מכאן שהיתה לעורר מודעות לסיכון שבנשיאת פלאפון לזירת עבירה, מן הסתם גם לאפשרות "להרחיק" עצמו מזירת העבירה באמצעות "הרחקת" הפלאפון. סוף דבר: הראיות לכאורה אינן מתכרסמות, וצדקה הערכאה הראשונה שלא הודתה בנסיבות העניין על שחרור לחלופת מעצר.

הערר נדחה.