בש"פ 6056/08 ראאפת מתעב נ. מדינת ישראל

הערר מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שאישר את החלטת בית משפט השלום להורות על מעצרו של העורר עד לתום משפטו.

לעורר מיוחסת עבירה של סחיטה באיומים. הוא מואשם בכך שביקש לסחוט באיומים את המתלונן לאחר שהוא, העורר, הורשע בגין עבירות של סחר בסמים. המערער סבר כי המתלונן הביא להרשעתו ומשהשתחרר מהמאסר בא לביתו של המתלונן עם אדם נוסף, ובעודו מחזיק מברג גדול בידו דרש מן המתלונן לעלות לרכבו. העורר סיפר למתלונן כי הפקיד בבית המשפט עירבון של 10,000 ש"ח שחולט וכי נאלץ למכור בשל כך רכב שבבעלותו – הכל באשמת המתלונן. המתלונן ביקש מן העורר שהות של שבוע ימים ומשחלף המועד הזה בא העורר לבית המתלונן כשהוא מלווה באדם נוסף ואמר לבנו של המתלונן שיאמר לאביו כי "ישנם אנשים שרוצים לדבר איתו, אחרת תהיה לו בעיה גדולה עם אותם אנשים".

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה להורות על מעצרו של העורר. בית משפט השלום קבע כי חומר הראיות מבסס את בקשת המעצר וכי קיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר ובשל החשש לשיבוש הליכי חקירה. בית משפט השלום נעתר לבקשת המדינה וערר שהוגש על כך לבית המשפט המחוזי נדחה.

אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ויש לאשרה ככתבה וכלשונה. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הסכים בא כוח העורר כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, אולם טען שעוצמתן אינה מספקת לשם מעצרו של העורר עד תום משפטו. גם היום הוא מדגיש כי הראיות אינן חד-משמעיות והוא מציין כי המתלונן עצמו ביקש לבטל את תלונתו במשטרה מרצונו הטוב והחופשי.

בצדק דחה בית המשפט המחוזי הנמקה זו, שכן ניסיונו של המתלונן לבטל את התלונה ואופי הדברים שנשמעו מפי המתלונן בשלב זה מחזקים את החשש מפני שיבוש הליכי חקירה אם ישוחרר העורר. תלונתו הראשונית במשטרה מלמדת על הפחד שנטע העורר בלב המתלונן. עדותם של בני המשפחה האחרים מלמדת על פחדם מפני העורר. הנסיבות בהן התייצב המתלונן בניסיון לבטל את תלונתו מחזקות את הרושם העגום בדבר הסיבות להתנהגותו.

העובדה שמדובר בעבירה של סחיטה באיומים מגלמת בתוכה באורח מובנה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט ומפני הטלת מורא על קורבן העבירה. נפסק כבר כי עבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לבחירה בחלופה למעצר משום שהיא נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצען גם בהיותו ספון בביתו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, למשיב עבר פלילי מכביד ביותר, ואת המעשים האחרונים ביצע, לפי הנטען, זמן קצר לאחר שחרורו מן המאסר האחרון שאותו ריצה.

הערר נדחה.