בש"פ 6060/98 בן -אשר זוהר ,פרופ' נ. מדינת ישראל

כפי שצויין בתגובת המשיבה, מלשון הבקשה שבפני אין זה ברור האם המבקש עותר לקיום "דיון חוזר" בעניינו, לפי סעיף 56 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963- (להלן: "חוק המשמעת"), או שמה בקשתו היא להארכת המועד לקיום דיון נוסף.

מאחר שעל פי חוק המשמעת לא נקבע מועד לשם הגשת בקשה לקיום דיון חוזר, הרי שאין הבקשה שבפני להארכת המועד מכוונת לעניין זה.

לעניין הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בעש"מ 6713/96 מיום 9.2.98 - תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון הנוסף, התשמ"ד1984- קובעת כי:

"העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק-הדין, אולם רשאי הרשם להאריך המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך".

המבקש הגיש בקשתו להארכת מועד ביום 28.9.98, יותר משישה חודשים לאחר מתן פסק-הדין.

המבקש מנמק בקשתו בשניים:

האחד, קבלתה של ראיה חדשה, לפיה ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו התקיימו בניגוד להוראת החוק.

השני, כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מכך שהמבקש אינו מיוצג ומכך שראה צורך לערוך כמיטב יכולתו מחקר, בטרם יפנה לבית משפט זה, אם אכן חלה טעות שהולידה עיוות דין.

כפי שמציינת המשיבה, אין הכללים בבקשה עולים כדי טעם מיוחד, לא כל שכן כאשר מדובר באיחור ממושך של שישה חודשים להגשת עתירה לדיון נוסף.

אין בעובדה שהמבקש איננו מיוצג ובכך שהיה עליו להכין ולבחון הנושא בטרם תוגש הבקשה כדי להוות טעם להארכת המועד, לא כל שכן כאשר מדובר בהליך מיוחד של עתירה לדיון נוסף לו נקצב באופן מיוחד מועד קצר להגשתו, על מנת שלא להמשיך ולהשהות סופיותו של פסק-דין שניתן בערכאה האחרונה. זאת בעיקר לאור העובדה שהבקשה לא הוגשה בתוך המועד אלא לאחריו.

אף בקבלתה של ה"ראיה החדשה" אין כדי לשמש טעם מיוחד. ראשית, לא נטען, כי לא היה באפשרותו של המבקש להשיגה קודם לכן. שנית, הסיכויים לצירופה של ראיה חדשה בשלב של עתירה לדיון נוסף הינם קלושים. נוסף על כך, הראיה הגיעה לרשותו של המבקש חודשים מספר לפני הגשת בקשתו דנן, ועל כן בכל מקרה אין בה כדי לשמש טעם לאיחור הנוסף שלאחר קבלתה.

הבקשה נדחית.