בש"פ 6068/02 סלימאן שחאדה נ. מדינת ישראל

ביום 18.5.2002 בעת שהמנוח היה ישן בחדרו נטל העורר, בנו של המנוח, סכין, ניגש למנוח ודקר אותו מספר דקירות בבית החזה, בבטן, ביד השמאלית ובכף יד ימין. כתוצאה מן הדקירות נגרם מותו של המנוח.

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של רצח. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר, עד תום משפטו. בית המשפט מצא כי יש להיעתר לבקשת המדינה בשל נסיבות המקרה, המצביעות על מסוכנותו של העורר. בית המשפט הגיע גם למסקנה כי בשל מסוכנותו הרבה של העורר שום חלופת מעצר לא תוכל להגשים את מטרת המעצר.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

בא-כוח העורר פירט את הרקע למעשה, כפי שהעורר טוען לו, לאמור, כי המנוח התעמר בבני משפחתו. הוא מבקש לסמוך על האמור בחוות דעת פסיכיאטרית בדבר המצוקה הנפשית בא היה נתון העורר בשל התנהגות אביו המנוח ועל תסקיר שרות המבחן שבמסגרתו המליץ השרות על "שחרורו לחלופת המעצר המוצעת בבית דודו". דין הערר להידחות.

העורר נחקר לראשונה, יום לאחר רצח אביו ואז הכחיש את מעורבותו בדבר. זמן קצר לאחר מכן חזר מהכחשתו זו, סיפר כי שתה במועד המקרה בקבוק או מחצית הבקבוק של וודקה, זאת לאחר שקודם לכן שתה בירה ואז נטל סכין ודקר למוות את אביו.

בנסיבות אלה צדק בית המשפט משמצא כי המעשה מעיד על מסוכנותו הרבה של העורר. כשלעצמי לא ברור לי טיב החלופה למעצר, כפי שהוצעה על-ידי שירות המבחן. הצורך והתועלת בהרחקתו של העורר מבית המנוח לבית דודו תמוהה. לא ברור על מי באה להגן ההרחקה לאחר שזה כבר קיפח את חייו.

מכל מקום יש להוסיף על עילת המסוכנות את החשש שהעורר ימלט מן הדין אם ישוחרר. לחשש זה קיימת אחיזה, בנסיבות המקרה, לאור העובדה שהעורר טוען לה - לאמור כי הוא זוכה לתמיכה ולאהדה בסביבתו. גם החשש שהוא עלול לשבש את הליכי המשפט אינו מופרך.

כללו של דבר לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ואין עילה להתערב בה.

הערר נדחה.