בש"פ 6071/07 מוחמד עאבדין נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) בתיק ב"ש 9626/07 מיום 5.7.2007 לפיה דחה בית המשפט את הערר כנגד חילוט מחצית מסכום העירבון שהופקד להבטחת תנאי שחרורו של העורר.

העורר הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בירושלים במסכת של מעשי אלימות קשים כלפי אישתו במהלך חמש שנות נישואיהם (ת.פ 4925/99) ונגזרו עליו ביום 4.7.2000, 15 חודשי מאסר בפועל וכן שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של אלימות. ענייננו כאן, בהליך שקדם להכרעת הדין בתיק, ובבקשתו של העורר להשתחרר לחלופת מעצר. ביום 31.12.1999 הורה בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר בכפוף למספר תנאים ובהם הפקדת 20,000 ש"ח כעירבון. ביום 22.3.2000 הוגש כנגד העורר כתב אישום בו הואשם כי הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו וזאת לאחר שחזר לבית רעייתו והוסיף לבצע כלפיה וכלפי אביה עבירות אלימות. בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום מיום 17.4.2000 נקבע כי העורר הפר ביודעין את תנאי שחרורו ועל כן יחולט מלוא סכום פיקדונו בסך 20,000 ש"ח (העורר לא מצא לנכון לצרף החלטה זו כמו גם את ההחלטה על שיחרורו לחלופת מעצר ואת כתב האישום בעקבות הפרת תנאי החלופה). לאחר שהורה בית המשפט המחוזי לקיים דיון נוסף בבקשת החילוט, התקיים דיון ביום 18.7.2000 בבית משפט השלום. כעבור שנתיים, ביום 10.7.2002, קבע בית משפט השלום בהחלטתו (כבוד השופטת ש' דותן) כי לאור ההפרה הבוטה של תנאי חלופת המעצר ביודעין, יש לחלט את הערובה ולעניין זה, מקור הכספים לתשלום הערובה אינו רלוונטי. לפנים משורת הדין קבע בית המשפט כי לאור עונש המאסר הממושך שהושת על העורר, יחולט מחצית מסכום הפיקדון.

על החלטה זו ערר העורר כעבור חמש שנים לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 5.7.2007 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. לדבריו החלטתו של בית משפט השלום מפורטת ומנומקת ואף מתחשבת בעורר בוותרה על יתרת הערבויות.

על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפניי.

לטענת העורר, הוא אמנם הפר את תנאי הערבות אולם בנסיבות מיוחדות ביותר ושלא במתכוון. לדבריו, לאחר שנעשה טקס 'סולחה' בינו לבין אשתו, חשב העורר לתומו כי בכך הותר לו לחזור ולהתגורר עם אשתו. על כן בית המשפט השלום בהחלטת לחלט את מחצית הסכום ולהחזירו למעצר, נהג בקשיחות יתר עם העורר. לטענתו היה ראוי לתת לו הזדמנות שנייה, מבלי לחלט את מחצית העירבון אשר שולם מכספי אחיו.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי עניין לנו בהפרה בוטה ביותר של תנאי השחרור, כשבועיים לאחר שחרורו למעצר בית. כמו כן העורר זמן קצר לאחר שובו לבית אשתו ניסה לתקוף אותה ולאיים עליה. על כן בצדק חילט בית המשפט מחצית מסכום העירבון.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

החלטת בית המשפט המחוזי המותירה על כנה את החלטת בית משפט השלום, מתבססת על שתי קביעות: האחת, טענה נורמטיבית, כי אין רלוונטיות לשאלת המימון של כספי העירבון ואין זה מתפקידו של בית המשפט להתחקות אחר שאלה זו. השנייה, טענה עובדתית, כי העורר הפר את תנאי השחרור באופן בוטה וב יודעין , וכן כי מדובר בהפרה חמורה המצדיקה את חילוט העירבון. שתי קביעות אלו נראות לי נכונות. ועוד, הנסיבות האישיות של העורר הן בטענתו לתום ליבו והן לעניין מצוקתו אל מול אחיו, אינה גוברת על האינטרס הציבורי של קיום התנאים שהעמיד בית המשפט ושמירה על כוחם ההרתעתי של תנאי החלופות למעצר.

על כן דין הערר להידחות.