בש"פ 6084/10 יעקב שבו נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי) אשר דחתה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיאה ש' דותן) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

כתב האישום נגד העורר מייחס לו באישום הראשון שורה ארוכה של עבירות תעבורה ובהן – נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש, גרימת נזק לרכוש, ואי שמירת מרחק, נהיגה ללא ביטוח, ושיבוש הליכי משפט. באישום השני מיוחסות לעורר עבירות של נהיגה ברשלנות והפקרה לאחר פגיעה, מהירות מופרזת, ובלימת פתע וכן גרימת נזק לאדם ולרכוש, אי עצירה לאחר פגיעה בתאונה, הזזת רכב ממקום התאונה, ואי דיווח. כן מיוחסת לו עבירה של נהיגה בפזיזות וברשלנות. העבירות הן על פי פקודת התעבורה, תקנות התעבורה, פקודת ביטוח רכב מנועי, וחוק העונשין.

3.

פרטי העובדות שברקע האישומים הם כדלקמן:

ביום 30.4.10, בעקבות תאונה שביצע העורר, ניטל ממנו רשיון הנהיגה באופן זמני, והוא זומן לשימוע. הוא לא התייצב לשימוע, ורשיונו נפסל ל-30 יום.

על פי האישום הראשון, על אף פסילתו לנהוג, נהג העורר ביום 25.5.10 ברכב השייך לחברו, ללא רשיון רכב ותעודת ביטוח תקפה, ותוך שהוא פסול מלנהוג. סמוך לצומת בר אילן, התנגש העורר ברכב שנסע לפניו בשל אי שמירת מרחק כנדרש. מעוצמת המכה, סטה הרכב בו נהג העורר, והוא התנגש ברכב נוסף שהיה משמאלו. רכב העורר ניזוק באופן קשה, ונגרם נזק קל לשני הרכבים האחרים. כדי להסתיר את עובדת פסילתו, הסתיר העורר בקרבת מקום שקית ובה מסמכים המעידים על נטילת רשיון הנהיגה שלו, והזמנתו לשימוע. העורר טען בפני שוטר שהגיע כדי לתחקר את הארוע, כי רשיון הנהיגה ותעודת הבטוח נעלמו בעת שמסר פרטים ליתר הנהגים המעורבים בתאונה.

על פי האישום השני, ביום 14.7.10 היה העורר מעורב בתאונת דרכים נוספת בירושלים. הוא לא הבחין ברכב שהאט לצורך עצירה בצד, והתנגש בו בעוצמה מאחור, תוך דחיפתו לשולי הכביש. ברכב הנפגע נסעו בני-זוג בדרכם לבית החולים, כשהאשה נתונה לצירי לידה שתקפו אותה. עקב התאונה, האשה נחבלה ונגרם נזק לרכב. חרף הפגיעה החזקה ברכב, באותו ארוע, עקף העורר את הרכב הנפגע מצדו הימני של הכביש, ונמלט מהמקום במהירות, מבלי לדווח על התאונה, ומבלי לבדוק אם יש צורך במתן עזרה לנפגעים. שני עדי ראייה לתאונה החלו לדלוק אחריו, ולסמן לו לעצור, אך העורר עזב את המקום במהירות של למעלה מ- 100 קמ"ש , תוך שהוא עובר מנתיב לנתיב במטרה להימלט מרודפיו. כאשר עמדו השניים להשיגו, הוא הסיט את הרכב לעברם מספר פעמים, וכמעט התנגש בהם. העורר נעצר חצי שעה לאחר מכן במחסום משטרתי מאולתר שהוצב לצורך לכידתו בעקבות הדיווח על התאונה.

4.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום קיבל את הבקשה וקבע, ראשית, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת שני האישומים המיוחסים לעורר. שנית, קבע כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנותו של העורר על רקע האישומים המיוחסים לו, ועברו התעבורתי, הכולל תשע הרשעות קודמות בין השנים 2005-2009. בית המשפט ציין כי התנהלות העורר מעידה על מסוכנות שורשית, וחוסר אכפתיות מצדו בהתייחסותו לחוק, וכי רוב המעשים בוצעו מתוך כונה ונחישות, ולאו דוקא מתוך רשלנות. לאור מסקנות אלה, נמנע בית משפט השלום מלהורות על הגשת תסקיר מעצר, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

5.

בית המשפט המחוזי בערר שהוגש מלפניו דן פעם נוספת בטענות ב"כ העורר ביחס לתשתית הראייתית לביסוס האישומים, ודחה אותן. הוא קבע, כי קיימת תשתית ראייתית מספקת. העורר הודה במרבית המעשים המיוחסים לו, וקיימות עדויות ביחס לפרטים נוספים המשלימות את המארג הראייתי הנדרש. הסתירות שנטענו הן שוליות ביותר, ואין בהן כדי לפגוע בתשתית האמורה.

6.

אשר לעילת המעצר שהועלתה אף היא כטענה בערר, קבע בית המשפט המחוזי כי מ דובר בעילת מסוכנות. אין מ דובר בעבירות תעבורה רגילות אלא ברצף עבירות שנעברו תוך גרימת שתי תאונות שרק בנס לא נסתיימו בפגיעה אנושה בגוף ובחיים. לעבירות אלה מתווסף עבר תעבורתי חמור של העורר. בנסיבות אלה, הגיע גם בית המשפט המחוזי למסקנה שלא מתקיים כלפי העורר האמון הנדרש, כדי לאפשר שקילת חלופת מעצר, ולפיכך גם בערכאה זו לא נתבקש תסקיר מעצר. במיוחד, הדגיש בית המשפט בהקשר זה את נהיגתו של העורר בפסילה, את נכונותו לשבש הליכי חקירה על ידי הסתרת ראיות מפלילות ומתן גרסה כוזבת לשוטר, ולהימלט מאימת הדין, על ידי בריחה ממקום התאונה בלא לבדוק אם גרם נזק בעקבותיה. כל אלה השתלבו במכלול הנתונים שבשלם החליט בית המשפט שלא להורות על חלופת מעצר.

7.

על החלטת בית המשפט המחוזי נסב ערר זה.

בערר, טען העורר לאי קיום התנאי בדבר ראיות לכאורה, ולקיומה של חלופת מעצר ראויה בעניינו. בהיבט הראיות לכאורה, טענתו המרכזית של העורר היא כי בית המשפט המחוזי שגה בהניחו שהוא אחראי ל גרימת תאונות הדרכים, בעוד שלאמיתו של דבר, אפשר שנהגים אחרים המעורבים בתאונות היו האשמים בהן. עוד נטען, כי העורר לא היה מודע לכך שרשיונו נפסל; כי ראוי היה לייחס חשיבות רבה יותר לעובדה שהתאריך שנקבע לקיום השימוע לעורר בעקבות הפסילה הזמנית חל ביום שבת; וכי אין לתת משקל רב לעדותו של נהג מונית שהיה מעורב בתאונה נשוא האישום הראשון, הואיל והוא האשם באותה תאונה. לענין חלופת מעצר טוען העורר כי ניתן לתת בו אמון ולשחררו למעצר בית. הוא מציין את גילו הצעיר, בן 27, ואת היותו תלמיד ישיבה. הוא מוסיף, כי עברו הפלילי אינו מכביד, ונוגע לעבירת מין שאינה קשורה לנושאי העבירות כאן, וכי עבירות התעבורה בהן הורשע בעבר לא כללו מעורבות בתאונות. עוד טוען העורר, כי בעבר שהה במעצר בית במשך תקופה ממושכת, ולא הפר את תנאיו. לנוכח מכלול הנסיבות, נטען כי מסוכנות העורר ככל שהיא קיימת, תמצא מענה אם הוא יושם במעצר בית בפיקוח הוריו.

8.

המדינה טוענת, כי אין לסטות מהחלטותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן מסוכנותו של העורר עומדת ברמה כזו שאין לבטוח בשחרורו בתנאים. הוא נהג בפסילת רשיון, וניסה לשבש הליכים; הוא גרם לתאונה, ונמלט מהמקום בלא לבדוק את מהות הנזק שגרם, ונעצר רק כאשר הוצב מחסום משטרתי ללכידתו. התנהגותו של העורר, על היבטיה השונים, מציבה מימד של סיכון מיידי לשלום הציבור, עד כי הערכאות דלמטה לא ראו צורך להורות על תסקיר מעצר, ובדין כך.

9.

בחנתי את הערר על כל היבטיו. ראשית, יש לומר כי לא מצאתי ממש בטענות העורר בענין תשתית הראיות לכאורה. ניתוחו של בית משפט השלום את התשתית הראייתית מלא, מפורט ומבוסס, ואין מקום להתערב במסקנות שתי הערכאות הקודמות לפיהן קיימת תשתית ראייתית מספקת, המקימה יסוד סביר להרשעת העורר באישומים המיוחסים לו.

10.

תוך כדי בחינת היבטיו השונים של הערר, באתי לכלל מסקנה כי ראוי, קודם להכרעה, להשלים את תמונת הנתונים בקבלת תסקיר מעצר משירות המבחן, אשר יתייחס לשאלת מסוכנותו של העורר, והאפשרות להתמודד עם מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר בדרך שתמנע סיכון לציבור.

תסקיר מעצר אכן הוגש ביום 19.9.10, ובו ניתוח מפורט ומעמיק של הנושא, ואתייחס אליו בהמשך.

11.

העבירות המיוחסות לעורר בשני האישומים הן יוצאות דופן במגוון ההיבטים החריגים שבהתנהגותו המשתקפים מהן. הן כוללות, בראש וראשונה, עבירות נהיגה ברשלנות ובפזיזות, וגרימת מספר תאונות רכב שנגרמו בהן נזקים הן לגוף והן לרכוש. אולם זוהי רק ראשיתה של התמונה. התנהגויות העורר משקפות כאחת התנכרות ואטימות מוחלטת לחובתו האנושית כאזרח כלפי זולתו לבדוק אם מעשיו גרמו לנזק גוף ורכוש, להושיט עזרה במידת הצורך, ולא להפקיר נפגעים לאחר תאונה. מעבר לכך – הן מבטאות התכחשות מוחלטת לחובה הבסיסית למלא אחר חובות הדין, לקיים את הוראות המשטרה, ולהימנע משיבוש הליכי משפט. מעשיו מעלים חשש גם להימלטות מן הדין. מצבור זה של מאפייני התנהגות המשתקפים מהמעשים המיוחסים לעורר מצביע על אדם נטול כל רסן בהתנהגותו, הן כלפי בני אדם אחרים והן ביחס לחוק ולנציגי החוק. נוכח כל אלה, שחרורו בחלופה אינו יכול להיות מלווה במידת הבטחון הנדרשת כי יקיים את הוראות תנאי מעצר הבית, ויכבד את דרישות החוק ואת הוראות מפקחיו.

12.

מספר תאונות הדרכים שהעורר גרם בנהיגתו מצביע על התנהגות שלוחת רסן בכבישים, ועל התנהלותו, המסוכנת לחיי אדם ולשלומם, באופן נהיגתו בכביש. באחת התאונות, נגרמה בעטיו פגיעת גוף באשה הרה על סף לידה, והעורר התעלם מהפגיעה, הפקיר את הנפגעת במקום, ונמלט בנהיגה מטורפת של כ- 100 קמ"ש כשרק מחסום משטרתי עצר אותו בדהרתו. נהיגתו בפסילת רשיון וללא ביטוח, הסתרת מסמכים מפלילים מהמשטרה, מסירת מידע כוזב לשוטרים – כל אלה במשולב מצביעים על הפרה ביודעין של החוק, שיבוש מהלכי משפט, חשש להימלטות, והתנהגות חסרת שליטה ורסן. מצטרפים לכך נתונים מכבידים של עבר תעבורתי חמור, וכן תסקיר מעצר אשר אינו כולל המלצה לשחרור העורר. התסקיר מנתח את מאפייני אישיותו והתנהגותו של העורר ומסיק כי הם מצביעים על קיומה של רמת סיכון גבוהה לחזרתו להתנהגות פורצת גבולות. אף שחלופת המעצר שהוצעה לא נפסלה על ידי שירות המבחן מבחינת רצינותם ורמתם של המפקחים, שירות המבחן הטיל ספק, לאור רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת מהעורר, בדבר יכולתו לקבל על עצמו מגבלות חיצוניות במצבי לחץ ומשבר. החלופה שהוצעה בבית הורי העורר לא נמצאה מתאימה דיה בעיני שירות המבחן כדי לענות לרמת הסיכון הגבוהה שתוארה.

במכלול נסיבות אלה, לא נותרת ברירה אלא לדחות את הערר, ולהותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו, וכך אני מחליטה.