בש"פ 6089/03 דוד לוי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' משל-שהם), לפיה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' קאפח), והעורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר עומד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב בשל כך שביום 13.6.03 מכר לאחר 78 גרם של סם מסוג קנבוס, תמורת 150 ₪ וכן, בשל כך שנמצאו בסמוך לביתו כ-3 ק"ג של סם מאותו סוג. בגין מעשים אלה, מיוחסות לעורר בכתב-האישום עבירה של סחר בסם מסוכן ועבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית.

3.עם הגשת כתב-האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית-משפט השלום קיבל את הבקשה בחלקה, והורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. בהחלטתו ציין בית-המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכן קיימת עילת מעצר, אך בית-המשפט סבר כי נוכח נסיבותיו האישיות של העורר, ובהן נישואיו, הצפויים להיערך ביום 16.7.03, ומחלתה הממארת של אימו, יש מקום להורות על שחרורו בחלופה. לפיכך, הורה בית-משפט השלום על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים, שעיקרם "מעצר בית" בבית הוריו ובהשגחתם, וכן ערבויות כספיות שונות. בית-המשפט אף התיר לעורר לצאת מדי יום למשך שלוש שעות במהלך הבוקר ולמשך שלוש שעות במהלך הערב, בלוויית אחד מהוריו.

4.על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערר בקובעו כי העורר לא הפריך את חזקת המסוכנות הסטאטוטורית שקמה נגדו. עוד קבע בית-המשפט כי העורר ביצע לכאורה את המיוחס לו, שעה שעמד בפני תהליך של מבחן, במסגרת הליך פלילי אחר שבו הורשע ובו אף צורפו, לבקשת העורר, עשרה אישומים ובכללם שתי עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. בנסיבות אלה, כך קבע בית-המשפט, אין ליתן אמון בעורר, ואין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

העורר נסמך על תסקיר המעצר של שירות המבחן, אשר מצא אותו מתאים לתוכנית שיקום, וכן הוא מדגיש את העובדה שבבדיקות שעבר לא נמצאו בגופו שרידי סם. מעצרו, כך טוען העורר, יפגע בסיכויי שיקומו. כמו-כן, שב העורר ומציין כי יש מקום לשחרורו בחלופת מעצר בשל גילו הצעיר ונסיבותיו האישיות, ובהן נישואיו הקרובים, הריונה של בת-זוגו ומחלתה הממארת של אימו.

5.במהלך הדיון בפניי הוברר, כי ביום 9.7.2003 התקיים דיון בעתירת העורר כעצור, לעניין יציאתו לחופשה לרגל חתונתו הצפויה להתקיים ביום 16.7.2003, כאמור, וחופשה זו ותנאיה הוסדרו בהחלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט א' טל) מיום 9.7.2003.

עוד התברר במהלך הדיון כי ביום 14.7.2003 התקיימה הקראה בהליך הפלילי דנן וכי העורר הודה במעשים המיוחסים לו והורשע על-פי הודאתו בעבירות המפורטות בכתב-האישום. המשך הדיון נקבע ליום 3.9.2003, לצורך קבלת תסקיר של שירות המבחן בעניינו.

לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. אכן, נסיבותיו האישיות של העורר נושאות משקל בבוא בית-המשפט להכריע בעניין חלופת מעצר. אך נסיבות אלה אינן חזות הכול ויש כי הן נסוגות מפני שיקולים כבדי משקל, המצדיקים זאת. כזה הוא המקרה שבפנינו. העורר הוכיח, כפי שקבע בצדק בית-המשפט המחוזי, כי קשה לסמוך עליו בחלופת מעצר, משום שביצע את העבירות החמורות המפורטות בכתב-האישום שבכאן, סמוך לאחר הרשעתו, על-פי הודאתו, בשורה של עבירות אחרות וביניהן שתי עבירות סמים, ותוך כדי תהליך בדיקה שעבר, לצורך קבלת תסקיר מאת שירות המבחן, המיועד לעניין העונש באותו הליך. מי שכך נוהג, מעיד על עצמו כי הוא מתקשה להימנע מהמשך ביצוען של עבירות בהיותו משוחרר ועל-כן, אין בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי אחת העבירות בעניינו היא החמורה שבעבירות הסמים וכוונתי לעבירת הסחר. באשר לעבירה זו כבר נפסק לא אחת, כי על בית-המשפט להכביד את אוכפו על הנאשמים בה ולהורות על מעצרם, אפילו נוכח נסיבות אישיות קשות (ראו: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל גמאל ואח' , פ"ד מ"ט (3) 164).

מסקנה זו יפה ביתר-שאת מקום שבו אין עומדת עוד לעורר חזקת החפות, משום שבינתיים הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.