בש"פ 6098/00 עוז חוטה נ. מדינת ישראל

1.העוררים הואשמו בבית-משפט השלום בירושלים בעבירות של סחיטה באיומים ותקיפה. על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 9.8.2000 הגיעו העוררים למוסך שבבעלות המתלונן, אשר לטענת העוררים חייב לעורר 2 סכום של 32,000 ש"ח. על פי הנטען, כאשר הגיעו העוררים למוסך פנה העורר 2 אל המשיב ואמר לו, כי הוא זקוק לכסף. המתלונן השיב, כי אין לו כסף, ואז יצא העורר 1 מן המכונית, תפס בחולצתו של המתלונן ואיים עליו, כי אם לא יחזיר את הכסף שהוא חב לעורר 2, ירצח את אשתו ואת ילדו. מיד אחר-כך נסעו העוררים מן המקום.

2.לאחר הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה כי העוררים יעצרו עד לתום ההליכים נגדם. בית-משפט השלום בירושלים (השופט ר' יעקובי) קבע, כי "גם לשיטת המבקשת [המשיבה כאן], הראיה לכאורה בעניין [התקיפה] טמונה בהודעת המתלונן בלבד". על כן הניח בית-המשפט, כי לא מתקיימות ראיות לכאורה לעניין האישום בעבירת התקיפה, אך הגיע למסקנה, כי לעניין האישום בעבירת סחיטה באיומים "הראיות חזקות ומוצקות". בית-המשפט הוסיף וקבע, כי במקרה זה מתקיימת גם עילת מעצר, הנובעת ממסוכנותם של העוררים, המתבטאת באיומים קונקרטיים, והנלמדת גם מעברם הפלילי של העוררים. הוא הוסיף וקבע, כי בנסיבות העניין אין מקום לחלופת מעצר, ועל כן - הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

על החלטה זו הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ד' וכסלר). בית-המשפט המחוזי דחה את הערר כשהוא מאמץ את קביעותיו ומסקנתו של בית המשפט קמא.

3.על החלטתו של בית-המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. בא-כוח העוררים טען באריכות, הן בהודעת הערר והן בפניי בעל-פה, כי במקרה זה לא היה מקום לעצור את העוררים. ראשית טען, כי יש להבחין היטב בין שני העוררים, שכן אפילו לפי כתב האישום, חלקו של המשיב 2 בפרשה הוא אינו משמעותי (על-פי הנטען בכתב האישום הוא כלל לא יצא מן הרכב). לפיכך, טוען בא-כוח העוררים, אין מקום לייחס לו כל חלק באיום, ועצם נוכחותו במקום אינה עושה אותו שותף בעבירה. שנית, בהסתמכו על קביעת השופט קמא, ציין, כי לא קיימות ראיות לכאורה להרשעה בעבירת התקיפה לגבי שני העוררים. עוד הוסיף בא-כוח העוררים, כי יש להשקיף על האירוע "בכללותו", באופן שהדברים שנאמרו למתלונן (ככל שנאמרו) במהלך שיחתם של העוררים עמו בעניין תשלום חובו הנטען לעורר 2, נאמרו בעידנא דריתחא, ובנסיבות אלה אין ללמוד על כוונה לממשם. לבסוף, ביקש הסניגור שלא לשפוט את הראיות לכאורה על סמך עברם הפלילי של העוררים. אשר לחלופת המעצר - טען בא-כוח העוררים, כי אין חשש מפני הימלטות, שכן העוררים הם שפנו למשטרה בעצמם בעקבות האירוע, וכי אם נובעת מהם מסוכנות כלשהי כלפי המתלונן, מסוכנות זו ניתן לנטרל באמצעות שחרור בתנאים מגבילים.

בא-כוח המשיבה הדגיש, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים, וכי בנסיבות העניין אין להסתפק בחלופת מעצר, שכן למשיבים הרשעות קודמות; לעורר 2 גליון הרשעות עשיר, הכולל גם הרשעה בעבירה של איומים. אשר לעורר 1, הגם שמספר הרשעותיו הקודמות קטן יחסית, הרי הרשעותיו הן בעבירות דומות לעבירות דנן. עוד הוסיף, כי כנגד שני העוררים תלויים ועומדים עונשי מאסר על-תנאי, אשר לכאורה הם בני הפעלה.

4.בחינת חומר החקירה מגלה, כי לפחות לגבי העבירה של סחיטה באיומים יש בחומר החקירה ראיות לכאורה להרשעה; בחומר החקירה נמצאות הודעותיהם של עובדים במוסכים הסמוכים, אשר מאשרים באופן כללי את האירוע נשוא כתב האישום. אמנם עדים אלה לא שמעו את שאמר העורר 1 למתלונן, אולם כל העדים מעידים על תגובתו המיידית של המתלונן, שסיפר בכעס רב על האיומים בפגיעה במשפחתו של המתלונן, אשר באו מצידו של העורר 1. יצוין עוד, כי גם העוררים, אף שהם שוללים לחלוטין שאיימו על המתלונן, לא כופרים בכך שהשיחה שבין העורר 1 לבין המתלונן הגיעה ל"טונים גבוהים". אשר לטענה, כי נוכחותו של העורר 2 במקום היתה מקרית, ועל כן אין כל ראיות לכאורה כלפיו, טענה זו על פניה אינה משכנעת; החוב בגינו הגיעו השניים למוסך הינו - גם לטענת העוררים עצמם - חובו של המתלונן לעורר 2, והעורר 2 הוא זה שהיה מעונין בהשבת חוב זה.

5.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימת בעניינם של העוררים עילת מעצר, הנעוצה במסוכנותם. העבירות בהן הואשמו העוררים אינן מן העבירות המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות, אך מסוכנותם של העוררים נלמדת מנסיבות ביצועה של העבירה הקונקרטית המיוחסת להם. טיב האיום המיוחס לעוררים - איום ברצח בני משפחתו של המתלונן, השימוש בו לצורך "פתרון" סכסוך קיים בינם לבין המתלונן וכן העובדה כי לעוררים הרשעות קודמות, מקימים יסוד סביר לחשש שהעוררים יסכנו את בטחונו של המתלונן. אינני סבורה כי בנסיבות העניין ועל רקע עברם הפלילי המכביד של העוררים, ניתן להפיג את החשש ממסוכנותם של העוררים באמצעות חלופת מעצר. לעניין זה לא שוכנעתי כי יש מקום להבחין בין העוררים, באשר גם אם נאמר כי חלקו של העורר 2 בהשמעת האיום עצמו קטן יותר, חלקו באירוע בכללותו הוא לכאורה משמעותי, בהתחשב במניע להשמעת האיום ובזיקתו של העורר 2 לאירוע.

אשר על כן הערר נדחה.