בש"פ 6105/10 דוד מרדכי אזווי נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי ) מיום 12.8.10, בה נדחה עררו של העורר על החלטות בית משפט השלום בירושלים מיום 22.7.10 (כב' השופטת ש' רנר ) ומיום 5.8.10 (כב' השופט י' שמעוני ), בגדרן הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

לבית משפט השלום הוגש כתב אישום מתוקן, בו יוחסו לעורר שתי עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא ל פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), עבירה אחת של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 , ושתי עבירות של אספקת סם ועבירה אחת של סחר בסם, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים. על פי האישום הראשון, ביום 4.3.10 נתגלה אצל העורר, במספר מקומות בביתו שבבית שמש, סם מסוג חשיש במשקל של כ- 140 גרם , שלא לצריכתו העצמית. על פי האישום השני, ביום 11.7.10 לא נענה העורר לקריאות שוטרים לפתוח את דלת ביתו, לשם ביצוע חיפוש, ולבסוף נאלצו השוטרים לפרוץ את הדלת בכוח. במסגרת החיפוש שערכו השוטרים, נמצא שוב, במספר מקומות בבית, סם מסוג חשיש במשקל כולל של כ- 614 גרם , שאינו מיועד לצריכה עצמית של העורר. על פי האישום השלישי, סיפק העורר לשני אנשים סם מסוג חשיש וסם "פרח גראס" במספר הזדמנויות שונות שנפרשו על פני תקופה של כשלושה חודשים, ואף מכר חשיש במחיר 200 ₪ לקונה, שלמה סיבוני (להלן: סיבוני ), שהגיע לביתו במהלך חודש יולי 2010.

3.

המדינה בקשה את מעצרו עד תום ההליכים של העורר. העורר טען נגד קיומן של ראיות לכאורה, אך ורק בכל הנוגע לעבירת הסחר בסם. בענין זה, נטען, בין השאר, כי בהודעותיהם של העורר ושל סיבוני מוכחשת כל היכרות בין השניים, וכי הדבר מעלה סימני שאלה בדבר מהימנות המזכר שכתב אחד השוטרים, רס"מ יצחק לוי, לפיו סיבוני סיפר כי קנה סם מהעורר. לטענת העורר, בכל מקרה, נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו אינן חמורות, ועל כן אינן מצדיקות מעצר. כמו כן, כבר בחודש פברואר 2009 קבע בית המשפט שהעורר אינו כשיר לעמוד לדין, על רקע בעיותיו הנפשיות.

4.

בהחלטתו, קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, לרבות בעבירת הסחר בסם. זאת, בהתבסס על המזכר האמור של השוטר לוי, שהדברים שנרשמו בו אף תועדו בקלטת, ובהצלבה עם האמור בהודעותיהם של העורר וסיבוני. אשר לשאלת קיומן של עילת מעצר וחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי לעורר עבר בתחום האלימות והסמים, וכי האישומים המיוחסים לו עתה מהווים, לכאורה, עליית מדרגה בתחום הסמים, באופן המקים חזקת מסוכנות סטטוטורית. משכך, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר לבחינת עוצמת המסוכנות הנשקפת ממנו, ובחינת קיומה של חלופת מעצר. כן הורה בית המשפט כי העורר ייבדק על ידי הפסיכיאטר המחוזי לצורך חיווי דעת ביחס לכשירותו לעמוד לדין.

5.

בהחלטתו מיום 5.8.10, הורה בית משפט השלום על מעצר העורר עד תום ההליכים, וזאת בהתבסס על חוות דעת סגן הפסיכיאטר המחוזי ועל תסקיר שירות המבחן: על פי חוות הדעת, המעשים המיוחסים לעורר אינם קשורים להפרעתו הנפשית הכרונית, ובזמן ביצוע המעשים המיוחסים לו הוא היה מסוגל להבחין בין טוב לרע, ובין מותר לאסור, ופעל מתוך רצון חופשי. לפיכך, נקבע בחוות הדעת כי הוא אחראי למעשיו, וכשיר לעמוד לדין; בתסקיר המעצר נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר ממעצר, לאור ההערכה כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגותו הפוגענית, ולאור אי התאמת חלופת המעצר המוצעת, שאין בה כדי לאיין את מסוכנותו. לאור חומרת האישומים, ועברו הפלילי של העורר, הורה בית משפט השלום על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

6.

העורר ערר על החלטות בית משפט השלום האמורות לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הערר, בציינו כי גם לו היה ניתן משקל לטענות העורר בענין הראיות להוכחת הסחר בסם, די בעבירות שלגביהן לא היתה מחלוקת ראייתית, הכוללות שורה של עבירות סמים חמורות ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כדי להצדיק את מעצרו, מה גם שתסקיר המעצר לא תמך בשחרור העורר לחלופה שהוצעה.

מכאן הערר שבפני.

7.

בעררו, מודה העורר כי הוא אכן נוהג להחזיק ולהשתמש בסמים קלים באופן קבוע, על רקע מחלת הנפש ממנה הוא סובל, וטוען כי אין לשימו במעצר בגין מעשים אלה. לטענתו, עיקר המחלוקת נסב על קיומן של ראיות לכאורה לעבירת הסחר, ועוצמתן של ראיות אלו. על פי הטענה, הראיה היחידה שהביאה המשיבה לעבירת הסחר בסם, היא המזכר שכתב החוקר לוי, ואין להסתמך על כך, זאת מן הטעמים הבאים: ראשית, היא סותרת את הודעתו של סיבוני, מי שעל פי כתב האישום רכש מן העורר סם בשווי 200 ₪, על פיה לא קיימת כל היכרות בינו לבין העורר; שנית, השניים שמזכיר סיבוני במזכר כמי שעבורם רכש את הסם לא זומנו לחקירה; שלישית, אחד מן השניים הללו מכחיש מכל וכל כי רכש סמים מן העורר, ומביע נכונות להעיד על כך בבית משפט; ורביעית, נטען, כי החוקר לוי סירב לבקשתו של העורר לערוך עימות בינו לבין סיבוני. עוד צוין, כי על פי המזכר, סיבוני סרב למסור בעדות את הדברים שאמר באוזני החוקר לוי, וכן כי במזכר דובר

במכירת סם מסוג גראס, ולא מסוג חשיש, כפי שמצוין בכתב האישום. נוכח כל האמור, טוען העורר, כי מזכרו של החוקר לוי אינו יכול להוות ראיה לכאורה לעבירת הסחר בסם, או לכל הפחות הוא אינו בעל עוצמה ראייתית מספקת שתלמד על סיכוי סביר להרשעה בעבירה זו.

עוד נטען, כי העסקה החד-פעמית למכירת הסם, המיוחסת לעורר, נוגעת לסם קל, בשווי 200 ₪ בלבד, והיא אינה מקימה חזקת מסוכנות המחייבת מעצר; לטענת העורר, שלא כפסיקת בית משפט השלום, לכמות הסם ישנה משמעות לענין המסוכנות הנשקפת מנאשם בעסקת סמים. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט לדחות את ערר העורר בשל העובדה כי לצד עבירת הסחר בסם, הוא מואשם גם בעבירות החזקת סם ואספקת סם; לדבריו, רק ראיות לכאורה לעבירת הסחר בסם הן שיכולות להקים את עילת המסוכנות בעניינו, במיוחד על רקע מחלת הנפש שלו. העורר חולק גם על עמדת שירות המבחן בתסקירו, ומבקש להורות על שחרורו ממעצר בחלופה מתאימה.

8.

עמדת המדינה היא, כי אין להתערב בפסיקת הערכאות דלמטה אשר הורו על מעצר העורר עד תום ההליכים. על פי הטענה, יש לבחון את התמונה הכוללת ביחס למעשים המיוחסים לעורר, כפי שהיא עולה מכתב האישום בכללותו. מדובר במערכת עבירות סמים, הכוללת שתי עבירות של החזקת סם מסוג חשיש שלא לצריכה עצמית בכמויות גדולות של 140 ו- 614 גרם , ומספר עבירות של אספקת סם מסוג חשיש לכמה אנשים (ארבע פעמים לשרית בנית-זיקרי, ושלוש פעמים לדוד ביטון), וכן עבירת סחר לסיבוני, בה נמכר סם במחיר של 200 ₪. מעבר לכך, מואשם העורר בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. מכלול זה מצביע, לדעת המדינה, על זלזול העורר בחוק, ועל התנהגות פוגענית החוזרת על עצמה, ומסכנת את הציבור. מעבר לכך, טוענת המדינה כי קיימות ראיות לכאורה בענין עבירת הסחר, ויש בהן כדי להרשיע את העורר בעבירות המיוחסות לו.

9.

דין הערר להידחות.

אשר לראיות לכאורה לעבירות בהן מואשם העורר – באשר לכולן, פרט לעבירת הסחר, לא היתה כלל מחלוקת.

אשר לעבירת הסחר, על פי כתב האישום, במהלך חודש יולי 2010 בשעות הערב הגיע שלמה סיבוני לביתו של העורר ושם מכר לו העורר שקית ובה חשיש בכמות לא ידועה במחיר 200 ש"ח.

על פי מזכר של השוטר יצחק לוי, סיבוני סיפר לו כי קנה מהעורר סם מסוג גראס כטובה לחבר. על פי המזכר, סיבוני מפליל את העורר במכירה, אך הוא מוסיף ואומר לחוקר כי לא יאמר זאת בעדות, ומתחרט שאמר את האמת לחוקר. הדברים שנאמרו על ידי סיבוני ותועדו במזכר הוקלטו, והקלטת מצויה בתיק בית המשפט. בהודעה כתובה שנגבתה לאחר ההקלטה, מכחיש סיבוני כל היכרות עם העורר, ומשיב בשלילה לשאלה איפה הוא גר.

בהודעה בפני יצחק לוי מודה סיבוני כי קנה מהעורר גראס ומתאר בפרוטרוט כיצד עלה לביתו וקנה שקית ב-200 ₪ – בשביל אדמונד מיארה. כן הוא מסביר כי לא

מוכן למסור את דבריו אלו בעדות, כי לא "רוצה להסתבך עם אנשים שיגידו עלי מלשין, ודברים כאלה...". הוא מסביר שאינו רוצה להעיד ולהיות עד תביעה ומתחרט על כך שסיפר את האמת.

נראה כי חומר הראיות הקיים מצביע, לכאורה, על עבירת הסחר, ככל שנדרש לשלב זה של ההליך.

משקלן המצטבר של העבירות המיוחסות לעורר מעלה בבירור מסוכנות סטטוטורית שלא הופרכה. נכללות בכתב האישום שורה של עבירות סמים מסוגים שונים, וגם אלה שאינן מגיעות כדי סחר ממש מצביעות על חומרה ניכרת, במיוחד בשילובן זו בזו. העורר מכור לסמים, נסיונות גמילה שעבר כשלו, והוא מצוי במצב נפשי בלתי יציב. הוא הצהיר בפני שירות המבחן כי הוא מתכוון להמשיך ולצרוך סמים. שירות המבחן הסיק מכלל הנסיבות כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת מצד העורר.

העורר בעל עבר פלילי בעבירות סמים, וכן בעבירות תקיפת שוטרים, איומים והחזקת נשק קר שלא כדין. שירות המבחן נמנע מהמלצת שחרור בהינתן הסיכונים הצפויים מהעורר אם לא יימצא במסגרת סגורה.

על רקע כל אלה, אין מנוס מהותרת העורר במעצר עד תום ההליכים, ודין הערר להידחות.