בש"פ 611/11 דוד אוחיון נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כ' סעב ) מיום 26.12.2010 בעמ"ת 32596-12-10, במסגרתה התקבל באופן חלקי ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בקריות (מ"ת 543-09-10, כבוד השופט ד"ר מ' ארגמן – סגן נשיא) מיום 15.12.2010, במסגרתה נדחתה בקשת לעיון חוזר בתנאי שחרורו לחלופת מעצר.

כנגד העורר הוגש כתב אישום אשר מייחס לו שתי עבירות תקיפה של בת זוג. לפי המתואר בכתב האישום, תקף העורר את גרושתו בכך שנגח בפניה פעמיים וכן בכך שהניח בכוח את כף ידו על פיה ועל אפה וניסה לחנקה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקריות בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 1.9.2010 קבע בית משפט השלום כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר ולכן הורה על שחרורו למעצר בית בבית אמו בטבריה בתנאי מעצר בית מלאים ובפיקוח מתמיד של אמו או של אביו או של מפקחת נוספת ובתוספת של איזוק אלקטרוני. בנוסף הורה בית המשפט כי העורר יימנע מכל מפגש או דיבור עם גרושתו וכן יפקיד סכום של 3,000 ש"ח וערבויות צד ג' של כל אחד מהמפקחים בסכום של 15,000 ש"ח כל אחד. ביום 31.10.2010 קיבל בית משפט השלום בקשה שהגיש העורר לשינוי תנאי החלופה וקבע כי הוא יועבר למעצר בית בביתה של הגב' מזל קרייף בקרית ים. כמו כן, התיר בית משפט השלום לעורר לצאת לעבוד בימים א-ה בין השעות 6:30-17:30 ובלבד שיציאתו וחזרתו תהיה בליווי ובמהלך שהותו במפעל יהיה בפיקוח של מנהל המפעל או של מנהלת הייצור, אשר על שניהם להפקיד ערבות בסך של 15,000 ש"ח כל אחד. בנוסף, ביטל בית המשפט את האיזוק האלקטרוני. ביום 15.12.2010 דחה בית משפט השלום בקשה נוספת לעיון חוזר שהגיש העורר וקבע שטרם הגיעה העת לשנות את תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו.

כנגד החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 26.12.2010 קיבל בית המשפט את הערר באופן חלקי וקבע ששעת מעצר הבית תחל בשעה 20:00 במקום בשעה 17:30 בערב. בהחלטתו ציין בית המשפט כי העורר נמצא במעצר בית בתנאים מגבילים מאז יום 1.9.2010 וכי ההליך המשפטי המתנהל נגדו אינו צפוי להסתיים בקרוב.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את הערר במלואו. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל מספק לכך שההליך המשפטי לא צפוי להסתיים בקרוב ולא התייחס לטענתו לפיה לא נשקפת ממנו מסוכנותו, בין היתר לאור העובדה שהוא נמצא בתנאי מעצר בית במשך פרק זמן ארוך ולא הפר את תנאי שחרורו וכן לאור העובדה שגרושתו ניסתה ליצור עמו קשר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי אין מקום להקלה נוספת בתנאי השחרור של העורר לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 31.10.2010, הלך כברת דרך לקראת העורר בכך שאפשר לו לצאת לעבוד, וזאת למרות שלא עבר פרק זמן ארוך מאז שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי, אף הוא הלך לקראת העורר בכך שקיצר את פרק הזמן בו עליו לשהות במעצר בית ואפשר לו, למשך מספר שעות ביום, לצאת מביתו. האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין הצורך לאיין את מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת לבין העובדה שמשפטו אינו צפוי להסתיים בקרוב מקובל עלי ולא מצאתי מקום להתערב בו. כמובן, כי עם חלוף הזמן ובמידה והנסיבות ישתנו, פתוחה הדרך בפני העורר להגיש בקשה נוספת לעיון חוזר לבית משפט השלום בקריות.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.