בש"פ 6121/15 ישראל עבודי נ. מדינת ישראל

ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטתו מיום 9.8.2015

של בית המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 37287-07-15 (כב' סגן הנשיא א' פרקש ), בגדרה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי קיימת לגביו עילת מסוכנות; ועל החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.8.2015 באותו ההליך (כב' השופט י' מרזל ), לפיה שוחרר העורר למעצר בית מלא בהשגחת מפקחת.

רקע

1.

ביום 19.7.2015 הוגש נגד העורר וארבעה נאשמים נוספים כתב אישום מתוקן, בו מיוחסות לעורר עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(2) ובצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ואיומים לפי סעיף 192 בצירוף סעיף 29 לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, הנאשמים, וכן מספר אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: האחרים ), שהו בבריכת שחייה במלון "גני ירושלים", ובתוך כך השתוללו והשליכו חפצים לתוך הבריכה. המתלונן, שבילה במקום עם בתו ואשתו, פנה לקבוצה בבקשה להיזהר, מחשש לפגיעה בבתו בת החמש. בתגובה לכך, הנאשמים והאחרים, בהם העורר, יליד 1997, קיללו את המתלונן, איימו שידקרו אותו ושירצחו אותו, תקפו אותו באגרופים ובבעיטות, ואף היכו אותו בכיסאות פלסטיק ובחפצים אחרים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות שונות.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 23.7.2015, נדונה שאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. במסגרתו, טען בא-כוח העורר כי הראיות לכאורה הקושרות אותו לאירוע קלושות ובעיתיות, ולכן יש לשחרר את העורר ללא תנאים מגבילים. כפי שטען, הראיה היחידה כנגד העורר היא זיהויו הסובייקטיבי על-ידי המתלונן, ואין בכוחה לעמוד מול ראיות רבות המכרסמות באמיתות הזיהוי. בהחלטה מיום 9.8.2015, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד כלל הנאשמים, בהם העורר, תוך שהוא מציין כי נתן דעתו לעובדה שהעורר ונאשם נוסף זוהו על-ידי המתלונן בלבד ולא על-ידי עדי ראיה שזיהו חלק מהנאשמים, אך לא את העורר. העורר מסר בחקירתו כי בשעת האירוע שהה לבדו במקום אחר, במעיין בלפתא, אך לא ניתן לאמת גרסה זו. כמו כן, קבע בית משפט קמא כי קמה לגבי הנאשמים עילת מעצר בגין מסוכנות, אך שיש לבחון חלופת מעצר באמצעות תסקיר מעצר. ביום 30.8.2015, אימץ בית משפט קמא את ההמלצה שהוגשה בתסקיר, והיא שחרור העורר למעצר בית מלא בבית חברו בהשגחת אמו של החבר.

הערר

3.

העורר טוען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו באשר לקיומן של ראיות לכאורה. בהודעת הערר דן בא-כוח העורר בהרחבה בייחודה של ראית הזיהוי, וגורס שישנו צורך לבחון ראיה מסוג זה באמצעות מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. לשיטת העורר, בחינה כזו תעלה כי אין ראיות לכאורה נגד העורר, ולמצער כי ישנן ראיות קלושות שאין בהן להצדיק הטלת מגבלות כלשהן על שחרורו. על כן, מבקש העורר מבית המשפט לבטל את מעצר הבית שבו הוא נתון.

בדיון בערר הדגיש הסנגור כי לא רק שהעורר זוהה אך על-ידי המתלונן ולא על-ידי עדי ראיה אחרים, המתלונן גם מסר שבשל החבלות וההלם בו היה נתון הוא אינו זוכר דבר מעת שקיבל אגרוף בפניו והופל לקרקע. עוד נטען, כי במסדר זיהוי תמונות שנערך לחלק מעדי הראיה, לא רק שהוא לא זוהה על-ידם, אלא שהם הצביעו על תצלום של אדם שכלל לא היה מעורב ולא על תצלומו של העורר. עדי ראיה אחרים כלל לא זיהו את העורר, או אדם אחר, כשהוצגה להם שורת תצלומים שכללה את תצלום העורר. לפיכך, כך נטען, גם אם המתלונן מאמין שהעורר נמנה על תוקפיו ובטוח בזיהויו, אין ליתן להודעתו בנדון משקל שיספיק לקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. נאמר כי העורר מסר בחקירתו גרסה שכללה אליבי (במובחן מנאשמים אחרים ששמרו על שתיקה) וכי אין כל ראיה הקושרת את העורר ליתר הנאשמים או לאחרים. כמו כן נטען כי חלקו של העורר לא היה חמור במיוחד, באשר המתלונן ייחס לו בעיטות, דחיפות ותקיפה באמצעות הידיים.

בא-כוח העורר הפנה לתסקיר המעצר, לגילו הצעיר מאד של העורר, לעברו הנקי ולנסיבות חייו ועתר להסרת התנאים המגבילים בהם הוא נתון.

4.

באת-כוח המשיבה עמדה על הטענה שלפיה קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי בשל חומרת האירוע והמסוכנות הרבה שיש לייחס למי שנטלו בו חלק, אין להקל עם העורר ולהגמיש את תנאי השחרור או לבטלם. לעניין זיקת העורר ליתר הנאשמים נטען כי אותרו שתי שיחות טלפון בין העורר לנאשם אחר (בן עמי) שהתקיימו מספר שעות לאחר האירוע. עוד נטען כי יש משמעות לכך שהמתלונן היה בטוח בזיהוי העורר וכי בהודעתו השנייה הסביר המתלונן מה היו שלבי האירוע ומדוע ביכולתו למסור פרטים על שהתרחש, לרבות זיהוי המעורבים, על אף האלימות הקשה שהופעלה כלפיו. עוד נטען, כי אי זיהוי העורר על ידי עדי הראיה, אלא אך על-ידי המתלונן, אינו פוגם במשקל הזיהוי, שכן כל עד צפה במתרחש מזווית שונה.

עמדת המשיבה היא שאין מקום להקל בתנאי השחרור נוכח המסוכנות הרבה העולה מנסיבות האירוע – תקיפה בחבורה של אזרח שכל חטאו היה רצונו לשמור על בתו הקטנה מפני חבורה אלימה שהשתוללה במקום בילוי ציבורי.

דיון והכרעה

5.

פעמים רבות נפסק כי יש להתייחס בזהירות רבה לזיהוי, נוכח אפשרויות הטעות הרבות, גם כאשר המזהה משוכנע, מבחינתו, כי הוא זיהה את מבצע העבירה, כך שאין מדובר בעדות שאינה אמת מבחינה סובייקטיבית. לקושי אינהרנטי זה מתווסף במקרה דנא קושי לכאורי נוסף, שעל משקלו לא ניתן לעמוד בשלב זה, הנובע מכך שהעורר לא זוהה על-ידי עדי ראיה אחרים, שחלקם אף הצביעו על אדם אחר כאשר הוצג בפניהם גיליון תצלומים שכלל את תמונת העורר. ואולם, נוכח הזיהוי הנחרץ של העורר בידי המתלונן, אין האמור לעיל מוליך למסקנה כי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה ואיני סבור שראוי להרחיק לכת ולהגיע למסקנה כי דין העורר להיות משוחרר אך בערבויות כספיות שתבטחנה את התייצבותו. יש גם לזכור שלאחר האירוע נוצר קשר טלפוני בין נאשם אחר לבין העורר, ואילו היה מדובר בזרים גמורים שמעולם לא נפגשו, כנטען על-ידי העורר, לא הוברר מה ביסוד יצירת קשר זה.

עם זאת להשקפתי החולשה המסוימת בראיות כלפי העורר, כמו גם נתוניו האישיים, כפי שיפורט להלן, מצדיקים בחינה האם לא ניתן להקל במשהו את תנאי השחרור בדרך של מתן אפשרות לעורר לצאת לעבודה. עניין זה לא נבחן על-ידי שירות המבחן. בתסקיר המעצר נאמר כי נוכח נתוני העורר, כמפורט בתסקיר, "קיים סיכוי להידרדרות תוך פיתוח דפוסי חשיבה והתנהגות שוליים ומכשילים", והוסף כי קיים קושי לצפות את התנהגות העורר והשלכותיה. אבחנות אלה מחייבות פיקוח על העורר, מאידך גיסא מצא שירות המבחן כי העורר הוא צעיר ש"אינו בעל דפוסים אלימים ועבריינים מופנמים והמעצר לראשונה בחייו מהווה עבורו גורם מרתיע". בהתחשב בגילו הצעיר מאד, בנסיבותיו המשפחתיות כמפורט בתסקיר, בעברו הנקי ובכרסום המסוים בעצמת הראיות נגדו, אין לשלול את האפשרות להקל בתנאי השחרור, מבלי להרפות מהפיקוח על העורר. העורר טען בדיון בערר כי טרם מעצרו הוא עבד בעסק של מכירת תבלינים בשוק מחנה יהודה בירושלים. יצוין כי בחקירתו במשטרה טען כי הוא עובד "לפעמים בשיפודים" אצל אדם שאין הוא יודע את שמו (הודעה מיום 14.7.2015). ככל שיימצא שאכן העורר יכול להשתלב בעבודה מסודרת, בפיקוח צמוד במשך כל שעות העבודה, במקום עבודה שיימצא מתאים על-ידי שירות המבחן, תישקל האפשרות לאפשר לו לצאת לעבודה.

6.

הערר מתקבל אפוא במובן זה ששירות המבחן יכין בתוך 21 יום תסקיר מעצר משלים ויגישו לבית המשפט המחוזי אשר יקיים דיון ויחליט, על פי שיקול דעתו המלא, האם ניתן להקל בתנאי השחרור בדרך של יציאת העורר לעבודה. כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת יעמדו תנאי השחרור הנוכחיים בתוקפם.