בש"פ 6123/18 יצחק נשיא נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ש ' שוחט ) מיום 16.8.2018, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר וארבעה אחרים הוגש כתב אישום מתוקן הכולל שמונה אישומים, וחלקו של העורר מתמצה באישום הראשון. לעורר מיוחסת עבירה של סחיטה באיומים בצוותא חדא, עבירה לפי סעיף 428 רישא וסיפא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

2.

בתמצית, המתלונן הוא קבלן בתחום הבניה. בשנת 2017 ערך המתלונן הסכם בעל פה עם העורר, ולפיו העורר העביר למתלונן סכום כספי למימון עבודות הבניה ואת הרווחים הם חילקו ביניהם באופן שווה. ואולם, במהלך חודש אוקטובר 2017 או בסמוך לכך, המתלונן נקלע להפסדים כספיים. על רקע זה, התעוררה מחלוקת בין המתלונן לעורר שנסבה על החוב של המתלונן לעורר. העורר החל לאיים על המתלונן יחד עם שני נאשמים נוספים (שאינם חלק מערר זה, ולשם נוחות הקורא יכונו להלן דאוד ו-ושריף ). במהלך התקופה שבין אוקטובר 2017 ליוני 2018, איימו העורר, דאוד ושריף על המתלונן, ותמצית האירועים מתוארת להלן:

(א)

דאוד פנה למתלונן בהזדמנויות שונות ובידיעת העורר ועל דעתו, טען כי הוא מקורב לבני משפחת כראג'ה (שעליה נמנה שריף ), המוכרים בציבור כמי שעוסקים בפעילות עבריינית, ודרש מהמתלונן לשלם את החוב.

(ב)

דאוד העביר מסרים מאיימים למתלונן באמצעות חבריו ושכניו, נפגש מספר פעמים עם המתלונן, כאשר בחלק מהפגישות נכח גם העורר. באחת מהפגישות, שנערכה ביום 9.11.2017, נכחו

דאוד ושריף, ודאוד אמר למתלונן כי "עדיף לסגור את זה יפה לפני שאנחנו נפעל, תבדוק בכל מקום מי זה משפחת כראג'ה".

(ג)

המתלונן הגיע לביתו של שריף שבכפר קאסם. בפגישה נכחו העורר, דאוד ושריף. שריף ודאוד קבעו כי חובו של המתלונן לעורר נאמד בסך של 300,000 ₪, וכי תשלום ראשון ישולם על סך 50,000 ₪. במהלך הפגישה, דחק דאוד במתלונן להכיר בחוב ו"לקחת אותו על עצמו" תוך שהוא מאיים עליו ועל משפחתו באיומים שונים.

( ד )

כמה ימים לאחר הפגישה, ולנוכח חששותיו מהאיומים, פגש המתלונן את דאוד ושריף בחוף הים בבת ים, והעביר להם סך של 50,000 ₪. לאחר העברת התשלום, שריף המשיך לאיים על המתלונן לשלם את חובו לעורר.

(ה )

לאור האמור לעיל, הפסיק המתלונן לענות לשיחותיהם, ודאוד החל להעביר מסרים דרך חבריו של המתלונן ואף הגיע לביתו.

( ו )

דאוד הגיע למשרדי חברת כח אדם הנמצאת בבעלות חלקית של המתלונן ואחיו, ואיים על מנכ"ל החברה שאם המתלונן לא יעביר סך של מיליון שקלים, הוא "שורף פה את המקום".

3.

כתב האישום אינו מסתיים כאן, אך אלו הן העובדות הצריכות לעניינו של העורר. נציין כי על פי האישום השני, אל עבר ביתו של המתלונן נזרק רימון, על רקע החוב מושא האישום הראשון, אך מעשה זה אינו מיוחס לעורר.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בא כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר, וטיעוניו התמקדו בחלופת מעצר. בהחלטת ביניים מיום 16.7.2018, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

תסקיר המעצר מיום 25.7.2018 קבע כי קיימת רמת סיכון גבוהה מצידו של העורר. גם תסקיר מעצר משלים מיום 7.8.2018 לא בא בהמלצה לשחרר את העורר למעצר בית בפיקוח. בית המשפט הורה בהחלטה מיום 8.8.2018 על הגשת תסקיר מעצר משלים לצורך בחינת חלופת מעצר בית באיזוק אלקטרוני בבית אחותו של העורר. התסקיר התקבל ביום 14.8.2018, ושירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופה שהוצעה.

5.

בית משפט קמא קבע כי לא מתקיים טעם מיוחד המצדיק לסטות מהכלל השולל שחרור לחלופת מעצר בעבירות של סחיטה באיומים. בית המשפט עמד על כך שהסכסוך טרם נפתר ועשוי להתפתח בחזרה; כי לעורר 23 הרשעות קודמות בין השנים 2011-1986 בגין ביצוע עבירות שונות, ביניהן עבירות אלימות, סמים, מרמה, רכוש ואף בריחה ממעצר. העורר נדון לעונשי מאסר, עונשי מאסר מותנים, קנסות וצווים. גם בשנים 2018-2014 הסתבך העורר בפלילים. בית המשפט קבע כי לא מצא ממש בניסיון להשוות בין מעורבות העורר לבין מעורבותו של שריף, לאור העובדה שהעורר הוא ה"רוח החיה" מאחורי הליכי הגבייה. במכלול, ובשים לב לרמת המסוכנות הגבוהה העולה מתסקירי המעצר, קבע בית המשפט כי לא ניתן יהיה לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר, לרבות באיזוק אלקטרוני.

על החלטה זו נסב הערר שלפניי.

6.

העורר טען כי החלופה שהוצעה בעניינו ראויה, וכך גם המפקחים. העורר הדגיש את טענת ההפליה, לאור שחרורו של שריף לחלופת מעצר. לשיטת העורר, בית משפט קמא היה צריך ליתן את הדעת לכך שחלפו תשעה חודשים שבמהלכם העורר לא יצא קשר עם המתלונן. העורר סבור כי התנהלות זו מדברת בעד עצמה ומאיינת את החשש שיצור קשר עם המתלונן אם ישוחרר לחלופה.

לשיטת העורר, בית משפט קמא היה צריך ליתן דעתו למקור הכספים, קרי, למי באמת "שייך" החוב של המתלונן, וטען כי על העורר, כמו גם על המתלונן הופעלו לחצים מגורמים שונים, ואך לאחרונה נזרק רימון לעבר ביתו של העורר.

7.

דין הערר להידחות.

הטענה המרכזית של העורר הינה להפליה בינו לבין שריף, אך מכתב האישום עולה כי היה זה דאוד שביצע את מרבית פעולות ההפחדה והאיום, הגם שתוך שימוש בשמו של שריף. אין נפקה מינה אם העורר פנה אל דאוד ושריף על מנת שיסייעו לו לגבות את החוב מהמתלונן, או שהעורר לווה כספים מדאוד או משריף והעבירם כהלוואה לעורר, או ששריף ודאוד או מי מהם "קנו" ממנו את החוב או החליטו על דעת עצמם לאמץ לעצמם את החוב של המתלונן. בכל המקרים, העורר היה שותף למעשי הסחיטה של המתלונן. בפסיקה נקבע לא אחת כי עבירות של סחיטה באיומים, מעצם טבען

"מלמדות על מסוכנות הנאשם ואינן מתאימות בדרך כלל לחלופת מעצר" (בש"פ 5462/17 שי לוי נ' מדינת ישראל בפסקה 19 (15.8.2017) והאסמכתאות שם).

כך במצב הדברים הרגיל, ועל אחת כמה וכמה נוכח עברו הפלילי המכביד מאוד של העורר. לא נעלם מעיני כי העורר הורשע לאחרונה בשנת 2011, אלא שבימים אלה תלוי ועומד כנגדו כתב אישום המונה מספר עבירות בתחום הרכוש וההונאה.

ואם לא די בכך, באים התסקירים השליליים בעניינו של העורר אשר מלמדים על כך שהעורר מנהל אורח חיים שולי ועברייני וקיימת רמת סיכון גבוהה מצידו.

8.

על רקע כל אלה, איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

אשר על כן, הערר נדחה.