בש"פ 6124/10 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צבן), בה הוחלט כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו.

1.

כתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים מגולל שורה ארוכה של עבירות מין המיוחסות לעורר על פי כתב האישום, שבוצעו כלפי בנות משפחתו בהיותן קטינות. באישום הראשון מואשם העורר במעשה מגונה במשפחה כלפי מ"כ, בתו החורגת, בהיותה כבת 16. באישום השני הוא מואשם באונס בת משפחה, בנסיון אונס בת משפחה ובמעשה מגונה בבת משפחה, הכל כלפי ק"נ, אחייניתו בת ה-12. האישום השלישי עניינו במעשה מגונה כלפי אחיינית נוספת של העורר, מ"נ, בהיותה כבת 16. באישום הרביעי מואשם העורר בעבירות מין במשפחה כלפי מ"ב, אחייניתו, כאשר היתה כבת 13. האישום החמישי מייחס לעורר אונס בת משפחה ומעשה מגונה בבת משפחה, הכל כלפי א"ב, אחייניתו של העורר, בהיותה כבת 8. העבירות המתוארות בכתב האישום התרחשו, על פי האמור בו, בתקופה שמ-1992 ועד 2008.

2.

המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, ואף הודה בחלק מן המעשים. בהחלטה מיום 21.7.10 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה והורה על מעצר העורר עד תום משפטו. נאמר בהחלטה, כי "אדם המבצע לאורך ימים ושנים מעשי מין בקטינות, ועוד בנות משפחה, הוא אדם מסוכן... אפשר אף לומר כי בעברייני מין לכאורה כאלה, המסוכנות הינה אינהרנטית". על כן קבע בית המשפט המחוזי, כי מקרה זה אינו מתאים לחלופת מעצר.

3.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני. הטענה העיקרית בערר היא, כי המסקנה שלפיה נסיבות המקרה מלמדות על "מסוכנות אינהרנטית" הנובעת מהעורר היא קביעה מדעית מורכבת, אשר לא נמצא לה ביסוס מדעי בנסיבות המקרה. העורר טוען, כי נתונים שונים מלמדים כי מסוכנותו היא מוגבלת, וכי ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. בעיקרו של דבר, מ דובר

בנתונים הבאים: כתב האישום עוסק במקרים מובחנים, אשר נעשו במרווחי זמן, ולא ברצף מעשים נמשך; במהלך תקופה של למעלה משנתיים, בסמוך להגשת כתב האישום, לא עבר העורר עבירות נוספות; עברו של העורר הוא נקי; העורר חווה את מעצרו כחוויה קשה. לביסוס טענותיו, העורר מבקש לצרף להליך זה חוות דעת מקצועית שהוכנה על ידי קרימינולוגית יישומית. כן מבקש ב"כ העורר להפנות את הענין לתסקיר מעצר, שלא נעשה בערכאה דלמטה.

4.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר מן המעצר. היא מתנגדת להגשת הראייה הנוספת בטענה כי משקלה של חוות הדעת שמבקשים להגישה הוא מועט, אם לא אפסי, באין אפשרות להעמיד את תוכנה במבחן החקירה הנגדית.

לגופו של ענין, טוענת ב"כ המדינה כי מ דובר במקרה חריג בחומרתו ובמסוכנותו, לאור היקף העבירות, מספרן של הנפגעות, ואורך התקופה שבה בוצעו העבירות, שנמשכה שנים רבות. לטענת המדינה, זהו מקרה מובהק למעצר עד תום ההליכים.

5.

דין הערר להידחות.

מ דובר

במקרה חריג בחומרתו, הכולל חמישה אישומים במעשי אינוס ומעשים מגונים שבוצעו כלפי חמש בנות משפחה בהיותן קטינות. משך התקופה בה בוצעו המעשים נמשך מ-1992 ועד 2008. אין מחלוקת על קיום ראיות לכאורה.

עילות המעצר במקרה זה ברורות על פניהן. מסוכנותו של העורר עולה מתיאור מעשי העבירות ומריבויין של קרבנות העבירה שהיו נתונות לפגיעותיו במהלך שנים רבות. מסוכנות זו אינה ניתנת להפגה בחלופת מעצר, וצדק בית המשפט המחוזי כאשר מצא כי בנסיבות ענין זה חלופת מעצר לא תועיל להפיג את המסוכנות. אציין, כי איני מוציאה מכלל אפשרות גם קיום סכנה לשיבוש מהלכי המשפט מאחר שמ דובר בבני משפחה, שמערכות היחסים ביניהם אינן ברורות כל צורכן, ואין לשלול אפשרות השפעה על עדים ונסיונות לחבל במהלכו התקין של המשפט.

בנסיבות הענין, לא ראיתי לנכון לקבל בשלב זה של ההליך ראיה נוספת שלא עמדה בפני בית משפט קמא, שהיא חוות דעת מקצועית בדבר מסוכנותו של העורר. אין זה השלב להציג ראיות נוספות, מה גם שלא ניתן לייחס משקל לחוות דעת שלא ניתן בשלב זה לעמוד על תוכנה, ולבחון אותה באמצעות כלים חקירתיים הנתונים לערכאה הדיונית הדנה במשפט גופו.

כן לא ראיתי תועלת בהזמנת תסקיר מעצר בנסיבות מקרה זה.

הערר נדחה.