בש"פ 6144/99 יצחק מולגוטה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגש כנגד העורר כתב אישום, המייחס לו שני אישומים בגין אינוס בכח וכן אישום אחד בגין תקיפת בן משפחה.

על פי העובדות העולות מכתב האישום, החל משנת 1994, בהזדמנויות שונות ובמועדים שונים, חנק המשיב את אשתו על יד כך שאחז בגרונה, איים כי יפגע בה, ובשתי הזדמנויות שונות אף בעל אותה בכוח, בניגוד לרצונה ועל אף התנגדותה.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו בתיק הנדון.

בדיון שהתקיים בפני השופטת סירוטה ביום 1.7.99, לאחר שמצאה כי יש מקום לשקול חלופת מעצר, הורתה השופטת סירוטה להכין תסקיר מבחן. בדיון הבא אחריו, מצאה השופטת סירוטה כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ועל כן התמקד הדיון בשאלת חלופת מעצר. קצינת המבחן התקשתה להמליץ המלצה כלשהי, כיוון שסברה שבנסיבות המקרה יש מקום להורות על הסתכלות. על כן, הורתה כבוד השופטת סירוטה לפסיכיאטר המחוזי להכין חוות דעת לעניין מצבו הנפשי של העורר. השופטת סירוטה ביקשה מהפסיכיאטר המחוזי לבחון גם את שאלת מסוכנותו של העורר. בדיון נוסף שהתקיים בפני כבוד השופטת סירוטה, הורתה השופטת סירוטה על שליחתו של המשיב לאשפוז לשם הסתכלות.

המשך הדיון התקיים ביום 6.8.99 בפני השופט קרא, אשר קבע כי על פי החלטת השופטת סירוטה, קיימת בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר. על כן, התמקד השופט קרא בשאלת מסוכנותו של העורר, ובשאלה האם חלופת המעצר המוצעת על ידי בא כוחו של העורר, בדמות הפקדת ערבויות ושחרורו של העורר למעצר בית בביתו של קרוב משפחה אשר הביע הסכמתו לפקח על העורר, יש בכוחה להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה. בפני השופט קרא עמד תסקיר מעצר בעניינו של העורר מיום 6.7.99, תסקר משלים מיום 7.7.99, דו"ח עובדת סוציאלית מיום 6.7.99 וכן חוות-דעת פסיכיאטרית מיום 27.7.99.

השופט קרא קבע, כי אין בכוחה של חלופת המעצר המוצעת להבטיח במידה מספקת את שלומה ובטחונה של המתלוננת, ועל כן הורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק הנדון.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי, בטענה כי בפני בית המשפט המחוזי לא היה תסקיר המעצר הסופי שניתן על ידי קצינת המבחן לאחר שעיינה בחוות הדעת הפסיכיאטרית. השופט א' לוי, אשר בפניו נדונה הבקשה לעיון חוזר, קבע כי אין בתסקיר קצינת המבחן משום שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר ודחה את הבקשה על הסף.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ועל ההחלטה הקודמת לה שניתנה על ידי כבוד השופט קרא, הוגש ערר זה.

טענותיו של בא כוח העורר הן שתיים. הראשונה היא כי אין בידי המדינה די ראיות לכאורה על מנת להצדיק את החזקתו של עורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, והשניה היא ביחס לחלופת המעצר, לפיה טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את חלופת המעצר שהוצעה בבית המשפט המחוזי.

ראשית, אציין כי, לאחר עיון בחומר החקירה שבידי המשטרה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה.

הדיון שבפני נסוב בעיקר סביב שאלת מסוכנותו של העורר וכן השאלה אם קיימת חלופת מעצר. לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בתסקירי המעצר וחוות הדעת הפסיכיאטרית ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה, אם גם לאחר לבטים, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

כאמור, בפני השופט קרא עמד תסקיר מעצר בעניינו של המשיב מיום 6.7.99, תסקר משלים מיום 7.7.99, דו"ח עובדת סוציאלית מיום 6.7.99 וכן חוות-דעת פסיכיאטרית מיום 27.7.99. החלטתו של השופט קרא, מבוססת על בחינה מדוקדקת של פוטנציאל המסוכנות הטמון בעורר. לאחר שעיינתי בכל המסמכים הנ"ל וכן בתסקיר המסכם, אשר לא היה בפני השופט קרא, באתי למסקנה כי לא נסתרה חזקת המסוכנות שקמה כנגד העורר, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) + (5). דעתי היא כי חלופות המעצר המוצעות, הכוללות האחת מעצר בית בלוד והשניה בבאר שבע, אינן מנטרלות את הסיכון הפוטנציאלי הטמון בעורר בצורה המניחה את הדעת, וזאת על רקע התנהגותו בעבר כלפי אשתו.

הערר נדחה.