בש"פ 615/01 ג'מס במברון נ. מדינת ישראל

ערר זה אינו מובן לי.

העורר מואשם בבית-משפט השלום בבאר-שבע בתקיפת אישתו על-ידי חניקתה ובהשמעת איומים כי ירצח אותה.

בדיון בבקשה שהגישה המדינה לעצור את העורר, החליט בית-משפט השלום כי על-מנת להכריע בשאלת חלופת-המעצר יש להזמין תסקיר-מעצר מטעם שירות-המבחן. בית-משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת.

בערר שהגיש לבית-המשפט המחוזי טען העורר, כי בתקופת הביניים - עד להגשת תסקיר-המעצר - חייב היה בית-משפט השלום לקבוע לעורר חלופת-מעצר לפי הבנתו וללא הסתמכות על תסקיר-המעצר.

הערר נדחה, ומכאן הערר שבפניי.

מובן הוא, כי אין לעצור נאשם עד תום ההליכים, אלא אם יש ראיות לכאורה בעוצמה מספקת וכן עילת-מעצר. על בית-המשפט אף לבחון אפשרות של קביעת חלופת-מעצר, אם תימצא כזו, שיהא בכוחה להסיר את החשש מכך שהנאשם ימשיך בפעילות פלילית.

במקרה שבפנינו, אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות, וכי העבירות מקימות עילת-מעצר ויותר מכך. שכן, ממהותן מצביעות העבירות על מסוכנות שאין להסיר את החשש מפניה אך באמצעות חלופת-מעצר.

בנסיבות האמורות רשאי ואף חייב בית-המשפט לבקש את סיוע שירות-המבחן, ואך מובן הוא כי כל עוד לא הוסר החשש מפני מסוכנות - יש להחזיק את הנאשם במעצר.

הערר, איפוא, נדחה.