בש"פ 6150/98 מחמד אבו סנינה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 301/98) כתב אישום, בו מיוחסת לו עבירת שוד בחבורה, עליה נמנו צעירה וצעיר נוסף. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים; וביהמ"ש נעתר לבקשה והורה בהתאם.

על פי כתב האישום בוצע השוד המיוחס לעורר בצורה מתוחכמת: בעצה אחת אתו פרצה הצעירה, שהיתה שותפה לתכנית השוד, בצעקות לפיהן זיהתה את המתלונן - קרבן השוד - כמי שאנס אותה; ובמהומה שנוצרה, חטפו העורר והצעיר הנוסף - שנותר אלמוני - את תיקו של המתלונן, שהכיל 9,000 ש"ח ופריטים נוספים.

בערר שבפני, מלין ב"כ העורר כנגד מעצרו של שולחו; כאשר הטעם המרכזי נעוץ בכך, שמעשה השוד נושא האישום נמנה על פי טיבו - במיוחד בשל אי שימוש בנשק או באלימות גסה - בין הגילויים הפחות חמורים של עבירת השוד, ומקרב אותה לעבירה של גניבה במרמה.

לצד העדרה של חומרה מיוחדת במעשה עצמו, מוסיף וטוען ב"כ העורר, כי נסיבותיו האישיות של העורר - בעל משפחה, שעברו נקי ועיסוקו כמטפל בחולי נפש ובמפגרים - מלמדות, שאין המסוכנות העומדת בבסיס עילת המעצר שקמה לחובתו, שוללת חלופת מעצר.

לאחר שהאזנתי לטענות בעלי הדין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל. אכן, כפי שטוען ב"כ העורר, על פני הדברים, אין המדובר בגילוי חמור של עבירת השוד - שבוצעה בתיחכום יותר מאשר באלימות - התומך, כשלעצמו, בקיומו של סיכון המצדיק מעצר דווקא; ונסיבותיו האישיות של העורר - עברו הנקי, משפחתו ומקום עבודתו - אינן תומכות במסוכנות, שלא ניתן להתמודד עמה בקביעת תנאי שחרור הולמים.

הנני מקבל, איפוא, את הערר וקובע כי בנסיבות העניין יש לאפשר לעורר להשתחרר בערובה. על פי הצעתו של בא כוח המדינה ובהסכמת ב"כ העורר, תנאי השחרור בערובה יקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לאחר בירור מתאים, שלצערי איני יכול לקיימו כאן.

התיק יוחזר, איפוא, לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון; וזאת תוך פרק זמן קצר של ימים.