בש"פ 6151/97 שוטה ואחניה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו.

העורר הואשם, ביחד עם אדם אחר, בקשירת קשר לביצוע שוד וכן בעבירת שוד בחבורה. לפי הנטען, קשרו הנאשמים עם אדם שלישי לשדוד חלפן כספים. הם ארבו לחלפן ליד ביתו, וכשיצא מן הבית תקפו אותו ושדדו מרשותו סכום כסף ניכר. בקשת המדינה למעצרו של העורר - שכאמור נתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי - התבססה על הסכנה לבטחון הציבור, הנשקפת מן העורר, וכן על החשש שהעורר עלול להדיח את המתלונן בעדותו.

הסניגור טען, כי בידי התביעה אין ראיה מספקת לזיהויו של העורר כמי שהשתתף במעשה השוד. יצויין כי העורר לא חלק כי היה בחברתו של הנאשם האחר, שבחקירת המשטרה זוהה על-ידי המתלונן כמי ששדד אותו ביחד עם שני אחרים. אך העורר טען כי לא לקח חלק במעשה של הנאשם האחר ולא פגע במתלונן לרעה. עיינתי בחומר הראיות ונוכחתי, כי להאשמתו של העורר מצויה תשתית ראייתית לכאורית. מעדותו של מי שליווה את העורר לתחנת המשטרה עולה, כי העורר התוודה בפניו, כי משפוטר מעבודתו והיה במצוקה כספית, חבר לשני האחרים בקשירת הקשר לביצוע השוד ונטל חלק בשוד החלפן.

הסניגור טען לחלופין, כי לנוכח העובדה שלעורר אין כל הרשעות קודמות, היה על בית המשפט לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים. תשובת באת-כוח המשיבה לטענה זו היתה שקיים חשש להדחת המתלונן. היא הצביעה על ניסיון שכבר נעשה בכיוון זה, בעת שהעורר הובא לבית המשפט להארכת מעצרו. נראה לי שאף בעניין זה הדין עם המדינה.

הערר נדחה.