בש"פ 6155/98 מדינת ישראל נ. עלי חאמד

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.פ.ח. 4007/98), בו מיוחסות לו עבירות של רצח, שוד והחזקת נשק שלא כדין. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם.

הקראת כתב האישום ורישום תגובתו של המשיב התמהמהו, בין היתר בשל דרישתו של בא כוחו להשלים בדיקת טענת אליבי שהעלה; והתגובה נרשמה רק כשלשה חדשים לאחר הגשת כתב האישום.

בעקבות השלמת בדיקתה של טענת האליבי כאמור, ביקש המשיב, בדיון חוזר, לשחררו בערובה; ובית המשפט המחוזי נעתר לו והורה לשחררו. ברם, ערר שהגישה המדינה לבית משפט זה כנגד ההחלטה האמורה התקבל; והחלטת המעצר חזרה אל כנה.

בינתים נקבעו מספר מועדים להוכחות; ופרשת התביעה עומדת בפני סיומה, כאשר נותרו להעדה במסגרתה שלושה עדים בלבד. הישיבה הבאה של בית המשפט, במסגרתה יקבעו מועדי דיון נוספים, קבועה ליום 19.10.98.

לטענתו של ב"כ המשיב, לא נעשה בעניין זה המאמץ הדרוש להבטחת סיומו של המשפט במסגרת תשעת חודשי המעצר הקבועים בחוק; ומשהוחל בדיון בפועל פרק זמן נכבד - מספר חודשים - לאחר הגשת כתב האישום, ברור היה לכולם שתידרש הארכת המעצר. גילוי יחס כזה לחובת סיום המשפט תוך תשעת חודשי המעצר הבסיסי מחייב, לשיטתו של ב"כ המשיב, שחרור בערובה ודחיית בקשה להארכת המעצר; וזאת - גם אם קצב הדיון הוכתב מכוחו של העומס המעיק על בית המשפט.

בקורתו של ב"כ המשיב על קצב הדיון בעניינו של המשיב במקומה; ואלמלא רמת הסיכון - הגבוהה במיוחד - לבטחון הציבור, הכרוכה, לכאורה, בשחרורו של המשיב בערובה, הייתי נוטה לדחות את הבקשה.

ברם, השתכנעתי כי הסיכון האמור הינו ממשי ומוחשי; ומשקלה של "ההתקדמות האיטית" של ההליכים, כשלעצמה, טרם הגיע למידה שיש בכוחה להצדיק נטילת הסיכון והמרת המעצר מאחורי סורג ובריח, בחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

במצב דברים זה, הנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב למשך 90 ימים מיום 15.10.98 או עד למתן פסה"ד בת.פ.ח. 4007/98 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המועד המוקדם יותר.

סיום הדיון בפרק הזמן האמור מצריך היערכות מיוחדת של בית המשפט; ואנוכי תקווה שבית המשפט יערך לכך, ולא תידרש החלטה בבקשה להארכת מעצר נוספת.