בש"פ 6156/07 רוני אבו חמדה נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכן עבירה של מתן שוחד, לפי סעיפים 291 ו- 294(ב) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.6.07 איים העורר על אדם בשם שגיא כץ אשר שירת בתקופה הרלוונטית כרכז מודיעין במשטרת ישראל (להלן: המתלונן ). באותו היום, הציע העורר שוחד לשוטר אחר תמורת השגת כתובתו של המתלונן.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בעכו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 8.7.07 קיבל בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא ר.ש. צמח ) את הבקשה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכי נכונותו של העורר לשלם כספים לשוטר, אשר אותו הוא מכיר, על-מנת לקבל כתובת של שוטר עליו איים כי יפגע בו, מעידה על מסוכנותו. עוד קבע בית המשפט, כי אין בחלופת המעצר שהוצעה בכדי לאיין מסוכנות זו ולהבטיח את בטחונו של המתלונן.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ביום 10.7.07 דחה בית המשפט (כבוד השופט י' כהן ) את הערר. בהחלטתו קבע בית המשפט כי מסוכנותו של העורר נלמדת מכך שלא ניתן לדעת האם הוא מתכוון להוציא לפועל את איומו לפגוע במתלונן, ולכן על בית המשפט להתייחס לאיום ברצינות, זאת ביחוד לאור העובדה שהעורר ניסה להשיג את כתובתו של המתלונן. כמו-כן, קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח מסוכנותו למתלונן, וכן לנוכח העובדה שבביתו של העורר נמצאו אמצעי לחימה וציוד צבאי גנוב.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, נסיבות המקרה ועברו הנקי מלמדות על כך שלא קיימת בעניינו עילת מעצר. לטענתו, המעשים המיוחסים לו בוצעו בלהט הרגע ואין בהם על-מנת ללמד על מסוכנותו למתלונן.

מנגד, טוענת המשיבה כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר מצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים אשר אין להקל בהם ראש. איום על עובד ציבור, רכז מודיעין במשטרת ישראל, בשל ביצוע תפקידו, הינו מעשה חמור כשלעצמו ובמקרה זה החומרה מתעצמת לאור העובדה שהעורר אף ניסה להוציא את איומו לפועל באמצעות השגת כתובתו של המתלונן משוטר אחר. לאור חומרתן של העבירות נראה כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר אשר אין אפשרות לאיינה באמצעות חלופה, וזאת בשל הצורך להבטיח את שלומו ובטחונו של המתלונן.

אשר על כן, הערר נדחה.