בש"פ 6161/07 רוני שדה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ) בב"ש 21027/07, מיום 12.6.07 ומיום 10.7.07, לפיהן הוחלט לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

כנגד העוררים הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של פריצה לרכב, לפי סעיף 413ו לחוק; עבירה של גניבה מתוך רכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק; עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק; עבירה של ניסיון להשמדת ראיה לפי סעיף 242 בצירוף סעיף 25 לחוק; וכן עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, העוררים ונאשם נוסף (אחיו של העורר 1) פרצו לרכב מסוג שברולט ביום 21.5.07 וגנבו מתוכו שני דרכונים של בעל הרכב ואשתו ושטרות של מטבע זר. לאחר מכן, נסעו השלושה ברכב, כאשר העורר 1 נוהג ברכב ונסעו לכיוון קרית מלאכי. במהלך נסיעתם התעלמו מתמרור מתן זכות קדימה ואילצו ניידת משטרה סמויה להאט את נסיעתה. השוטרים שישבו בניידת שמו אור כחול מהבהב על גג הניידת וסימנו לשלושה לעצור. העוררים התעלמו מהניידת והגבירו את מהירות נסיעתם. תוך כדי המרדף, זרקו העוררים מחלון רכבם את שני הדרכונים שגנבו. במהלך נסיעתם הפרועה, נכנסו העוררים לכיכר מבלי לתת זכות קדימה ואילצו רכב שהיה באותה העת בכיכר לסטות ימינה ולבלום בלימת חירום סמוך למעקה החירום של הכיכר. העוררים עצרו את רכבם רק בעקבות חסימת הכביש על-ידי מספר ניידות משטרה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

ביום 12.6.07 התקיים דיון בבקשה ובית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ) קבע, כי קיימות בענייננו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים בכתב האישום וכן מתקיימת עילת מעצר נגדם לאור חומרת העבירות המיוחסות להם, עברם הפלילי והחשש שלא יצייתו להוראות בית המשפט. יחד עם זאת, הורה בית המשפט על הגשת תסקירי מבחן בעניינם על-מנת לבחון את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. את מסקנתו לעניין קיומן של ראיות לכאורה ביסס בית המשפט על הדו"חות שמלאו השוטרים אשר היו מעורבים באירוע וכן על הסתירות שנתגלו באמרותיהם במשטרה של העוררים והנאשם הנוסף. לעניין עבירת הגניבה, קבע בית המשפט כי מתקיים מצב עובדתי של חזקה תכופה היות והעוררים החזיקו ברשותם רכוש אשר נגנב זמן קצר לפני תפיסתו.

ביום 10.7.07 הורה בית המשפט לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם, וזאת לאחר שבחן את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר שהוצעה על-ידם. בהחלטתו, הסתמך בית המשפט, בין היתר, על התסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן אשר לא כללו המלצה לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר ועל חומרת העבירות המיוחסות להם.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העוררים, שגה בית המשפט בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעוררים. לטענתו, העוררים אמנם נסעו במכונית ממנה הושלכו המסמכים הגנובים, אך לא הוכח כי הם אלו אשר פרצו למכונית ממנה נגנבו המסמכים. לגבי העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, טוען בא-כוח העוררים, כי המעשים המיוחסים לעוררים הינם ברף התחתון של עבירה זו וספק אם ניתן לראות בהם כמקיימים את יסודות העבירה. בנוסף, טוען בא-כוח העוררים, כי לא קיימת במקרה שבפנינו עילת מעצר וכי המעשים המיוחסים לעוררים אינם מעידים על מסוכנותם. לחלופין, טוען בא-כוח העוררים כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את חלופת המעצר שהוצעה, היות ויש בה בכדי לאיין את מסוכנותם של העוררים.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת, כי קיימות במקרה שבפנינו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים. בנוסף, טוענת המשיבה כי מסוכנותם של העוררים מחייבת את מעצרם עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדם וזאת לאור הצורך להגן על חיי אדם ולאור האמור בתסקירים שהוגשו בעניינם מטעם שירות המבחן.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כידוע, על בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר ( ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בענייננו, הגעתי למסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים, וזאת אך מקריאת הודעותיהם של השוטרים עודד מלל, ארז קבלש וקובי ברג במשטרה . מסקנתי זו מתחזקת לאור גרסאותיהם הסותרות של העוררים והנאשם הנוסף באשר למהלך האירועים באותו היום.

בנוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימת בעניינם של העוררים עילת מעצר. עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כשלעצמה, הינה עבירה חמורה אשר מצדיקה את הרחקתם של העוררים מהכביש לצורך הגנה על שלומם של המשתמשים בדרך, נהגים והולכי רגל כאחד. עבירה חמורה זו, לצד העבירות הנוספות המיוחסות לעוררים והעובדה שהם לא נשמעו להוראות השוטרים וניסו להימלט מקימה עילת מעצר בעניינם. בנסיבות אלו, ולאור עברם הפלילי של העוררים והעובדה ששירות המבחן לא המליץ על שחרורם לחלופת מעצר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על-כן, הערר נדחה.