בש"פ 6162/98 מדינת ישראל נ. עמרם קרמלקר

1.כנגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום (ת.פ. 946/98), בו מיוחסות לו העבירות הבאות: בשלושת האישומים הראשונים - עבירות אינוס, מעשה סדום ונסיון למעשה סדום; ובאישום הרביעי - מעשה סדום, תקיפה ואיומים ברצח באמצעות חומר כימי. כל העבירות בוצעו על ידי המשיב באשתו וכלפיה.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשה, וזאת: בהתחשב ב"שיהוי" שחל בהגשת התלונה בקשר לשלושת האישומים הראשונים; כאשר האישום הרביעי כשלעצמו אינו מצדיק - לדעת בית המשפט - מעצר עד תום ההליכים.

בית המשפט הורה על שחרור המשיב בערובה בתנאים מגבילים. ברם, לבקשת התביעה עוכב השחרור עד לבירור הערר; ובהסכמת ב"כ המשיב הוארך עיכוב השחרור עד להחלטה בערר.

2.להלן, בתמצית עיקרי טענות המדינה. ראשית - כי ה"שיהוי" שבהגשת התלונה בקשר לשלושת האישומים הראשונים, נעוץ בדינמיקה העדינה שביחסי בני הזוג, בחשש שעול הפרנסה יפול על המתלוננת אם המשיב יעצר וברחמיה עליו על אף מה שעולל לה; כאשר האיומים ברצח - שנראו למתלוננת מוחשיים ביותר, הביאוה לפנייה למשטרה על אף השיקולים האמורים. שנית - כי די באופין של העבירות המיוחסות למשיב באישום הרביעי לבדו - מעשה סדום, תקיפה ואיום ברצח - שלגביהם לא היה "שיהוי" כאמור, כדי להצדיק ואף לחייב החזקה במעצר. ושלישית - כי כלל הנסיבות מקימות סיכון ממשי, שהמשיב יפגע במתלוננת ויממש את איומיו; כאשר אין בעובדה שלא עשה כן עד כה - כפי שסבר בטעות בית המשפט המחוזי - כדי להקהות עוקצו של סיכון זה.

מאידך גיסא, טוען ב"כ המשיב, כי צדק בית המשפט המחוזי בראותו ב"שיהוי" שבהגשת התלונה בקשר לשלושת האישומים הראשונים - על רקע העובדה שבמשך שנות נישואיהם הארוכות לא פגע המשיב באשתו - גורם המבטל למעשה את החשש שמרשו יפגע במתלוננת אם ישוחרר בערובה . חיזוק לעמדה זו, מוצא ב"כ המשיב בעובדה שהמתלוננת אף לא הציגה חשש כזה בפני העובדת הסוציאלית, עמה היתה בקשר לאורך כל התקופה; ולשיטתו די בתנאים המגבילים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרור בערובה כדי להבטיח שהמשיב לא יתאנה לאשתו עתה, בשל פנייתה למשטרה.

3.לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המדינה. הגורם שהכריע אצלי את הכף נעוץ בעוצמתו של הסיכון, שהמשיב יממש את האיום שהשמיע באזני אשתו, לפיו יחסלנה ויעלימנה באמצעות חומר כימי; כאשר בפועל אכן יש למשיב גישה לחומרים כימיים רלוונטיים במקום עבודתו. נגישותו של המשיב לחומרים כאלה, משווה לאיומו אופי ממשי ומיידי; וזה מצדיק, בנסיבות הענין, נקיטה באמצעים הולמים לסיכול מימושו.

המשיב טוען אמנם, כי המדובר באיום סרק. ברם, ההתנהגות האלימה המיוחסת לו בכתב האישום נוטלת מהסבר זה מידה רבה מכוחו. לשיטתי, די בנסיבות הענין בעצם הנקיטה באיום כזה על רקע היחסים שבין בני הזוג, כדי להצדיק נקיטה באמצעי מניעה ממשיים לקידום פני מימושו.

שחרור בערובה בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי, אינו חוסם בפני המשיב את הגישה לחומרים הכימיים האמורים; ומותיר על כן את הסיכון האמור על כנו במלוא עוצמתו.

4.לאור כל האמור הנני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.