בש"פ 6165/01 אברהם לייבו נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח. על פי עובדות כתב האישום, העורר התגורר בדירתו בבת-ים עם שתי ידידות, אורלי (המנוחה) ולירז. ברשות העורר היו מספר כלי נשק אותם החזיק ברשיון. ביום 11.4.01 בסביבות השעה 22:00 שהו העורר, המנוחה ולירז בחדרו של העורר בדירה תוך שהן מצחקקות עם העורר ולעתים מתווכחות עימו. השתיים מנעו מהעורר אפשרות לצאת מן החדר והודיעו לו כי לא יאפשרו לו לצאת מתוכו עד שיבטיח להביא להן מחשב נישא שנשאר במכונית. תוך שהייתם בחדר החזיקו העורר והשתיים לסירוגין באקדח, שלא היה טעון באותו שלב. בשלב מסויים התרגז העורר על השתיים. העורר חטף את האקדח מידיה של אורלי, טען אותו במחסנית שהוציא ממגירת השולחן, ותוך שהוא מאיים על השתיים שיהרוג אותן, כיוון את האקדח לעבר ראשה של אורלי שהיתה במרחק של כחצי מטר ממנו, דרך אותו, וירה לעברה בכוונה לגרום למותה. הקליע שנורה מן האקדח חדר למצחה של אורלי, עבר דרך המוח ויצא דרך קדקד ימין. כתוצאה מחדירת הקליע נגרם למוח נזק חמור שגרם למותה המיידי של אורלי. העורר - כך נטען בכתב האישום - גרם בכוונה תחילה למותה של המנוחה.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא אריה אבן-ארי), קיבל את הבקשה והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

3.גדר הספיקות הוא האם מדובר ברצח (כטענת המשיבה) או בפליטת כדור בשוגג (כטענת העורר). הגעתי לכלל מסקנה שהראיות לכאורה מצביעות על כך שמדובר ברצח. אכן, לכאורה, וכפי שטען הסניגור עו"ד חוגי, רצח ללא מניע, או לפחות - ללא מניע של ממש. אכן כליאתו של העורר בחדר עד שיתרצה ויביא את המחשב הנישא מהרכב אינה "מצדיקה" או "מסבירה" רצח. ואולם נסיון החיים מלמד שמעשי רצח רבים נעשים בשל מריבות של מה בכך, כתוצאה מהתפרצות כעס רגעית. העדרו של מניע "סביר" אם בכלל ניתן לדבר על מניע "סביר" לרצח, אינו עומד מול כוחן של הראיות לכאורה. על כל אלה אוסיף כי ככל הנראה נטל העורר סמים. אם כך הוא עשוי הדבר להסביר את מה שאכן קשה להסבירו, אלמלא נטילת הסמים.

4.בפי הסניגור טענות קשות לענין אופן חקירתה של העדה היחידה לירז. בשלב זה ישנה הודעה חתומה, ובצידה תמליל גביית ההודעה שהוא קטוע ובלתי ברור. הסניגור טוען כי לירז נחקרה באופן לא הגון ומגמתי. בתחילת הדיון טען הסניגור לליקויים בפענוח ההקלטה. הוא שומע בהקלטה את מה שלא מופיע בפענוח. יש אכן טעם בדרישה שייעשה מאמץ נוסף במיכשור משוכלל, לפענוח טוב יותר של ההקלטה. הסניגור גם יכול להציע לפרקליטות פענוח משלו על יסוד שמיעה. אם יימצא בהקלטה המפוענחת דבר העשוי לכרסם בהודעה הכתובה ולהפוך את הקערה על פיה - איני שוללת את האפשרות שהעורר יפנה בבקשה לעיון חוזר. אולם - הודעתה החתומה של לירז - ראיה לכאורה היא - ומותר וגם צריך להסתמך עליה בשלב זה.

5.נקודת המוצא לדיון היא שאין מחלוקת על כך שהמנוחה נהרגה מכדור שיצא מאקדחו של העורר. על יסוד הראיות, עדותה של לירז ועדות העורר, ניתן להניח שמשחקים באקדח היו לחם חוקם של יושבי הדירה. לא רק משחקים, אלא גם "איומים" בדרך של צחוק והתגרות. אך גרסתה של לירז במשטרה לגבי מה שאירע הפעם ברורה היא:

"אז הוא אמר: 'אני אהרוג אותכן', אבי (העורר) הוציא מהמגירה את המחסנית. אורלי אמרה לו: 'תפסיק עם האקדח'. הוא עוד פעם אמר: ' אני אהרוג אותכן ' וירה בה [...] אחר כך צעקתי לו: 'ירית בה, ירית בה' והוא אמר לי: 'תראו מה גרמתם לי לעשות'. (עמ' 1 להודעה של לירז מיום 12.4.01);

[...]

ש.באיזה שלב האקדח הגיע לידיו של אבי?

ת . הוא לקח אותו מהידיים של אורלי והוא אמר לנו: ' אני אהרוג אתכן '.

ש.למה הוא התחיל לאיים עליכן?

ת . כי אמרנו לו שאם הוא לא יביא את המחשב לא ניתן לצאת מהחדר ודיגדגנו אותו והוא צחק'.

[...]

ש . אז מה גרם לו להתעצבן על כך?

ת . לא יודעת. הוא פתאום התעצבן ואמר אני אהרוג

אותכן ". (עמ' 4 להודעתה של לירז מיום 12.4.01)

אלו הם דברים ברורים וחד-משמעיים המצביעים על כך שאין מדובר בפליטת כדור אלא במעשה יריה מכוון.

6.זאת ועוד: עיון בהודעותיו של העורר במשטרה מצביע על כך שהעורר מודה בכך שממש לפני שנורתה האש הוא השמיע איומים

שיהרוג את המנוחה. כך, בהודעתו מיום 15.4.01 (עמ' 3) נשאל העורר על כך שעדים אחרים שמעו אותו מאיים על המנוחה לפני היריה שיהרוג אותה. העורר השיב שהכל היה בצחוק "לשני הכיוונים".

דברים דומים מופיעים בהודעתו מיום 12.4.01 (עמ' 4):

" ש. מדוע אתה איימת על לירז ואורלי שתהרוג אותן?

ת . לא אמרתי בצורה כזו. בוויכוח עצמו אמרתי להן לא תקבלו את הלפטופ אני אמרתי את זה משטות מהמצב הנתון דיברתי".

השמעת האיומים האמורים ממש עובר לירי בהם מודה העורר הינה ראיה לכאורה כבדת משקל לכך שהעורר ביצע את מה שאיים לעשות, קרי - שמדובר במעשה מכוון.

7.על כל אלה אוסיף: לפי חוות-הדעת הפתולוגית נגרם מותה של המנוחה מנזק חמור למוח בעקבות מעבר קליע דרך הראש, כאשר כיוון תעלת הקליע מקדימה אחורה, משמאל לימין ומלמטה למעלה כשטווח הירי הוא פחות ממטר. כדי שהכדור יפגע בראשה של המנוחה מצריך הדבר, לכאורה, הרמת יד ולא פעולה רגילה של דריכת נשק. גם על כך נחקר העורר במשטרה:

" ש . יש לנו עדויות שירית באורלי ממרחק הרבה יותר קצר מה תגובתך.

ת . יכול להיות מטר אני לא יודע להעריך את המרחק.

[...]

ש . מדוע לא דרכת את הנשק בזוית של 45 מעלות לקרקע או לכיוון את התיקרה וכוונת דווקא לכיוון אורלי.

ת . לא כיוונתי לכיוון אורלי מבחינת לכוון היא היתה באותה זוית כמו 90 מעלות שזה עברה על ירי מעשי זה לא לפי הכללים של ירי מעשי".

(הודעת העורר מיום 12.4.01, עמ' 6).

יש לזכור שהעורר הוא מדריך ירי, המחזיק נשק ברשיון. ההנחה שהרים יד לכיוון ראשה של המנוחה, בפעולת דריכה, ללא כוונת קטילה רחוקה לכאורה מלעלות על הדעת. יש איפוא ראיות לכאורה למיוחס לעורר.

8.בצדק טוען הסניגור כי אין עוד חובה היום לעצור נאשם בעבירת רצח וחובה לשקול חלופת מעצר גם בגין אישום ברצח. אולם הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה זה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אין ספק שהמעשה מעיד על מסוכנות דווקא בשל כך שמניעיו אינם ברורים. אכן, אין לעורר הרשעות קודמות והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. ואולם בשתי חוות הדעת הן של הפסיכיאטר המחוזי והן של ד"ר קריגל, מטעם ההגנה, יש ביטוי בכך שלעורר הפרעת אישיות. הפסיכיאטר מחוזי מדבר על הפרעת אישיות עם קווים אנטיסוציאליים נקרסיסטיים ופרנודיאליים. על כן מתקשה העורר, לדעת פסיכיאטר המחוזי, להתמודד עם יצריו והוא מתקשה לווסת את דחפיו. חוות-הדעת של ד"ר קריגל חולקת על מסקנה זו, אך גם לשיטתו קיימים סימנים של הפרעות אישיות אצל העורר. ד"ר קריגל מציין עם זאת כי בזמן הארוע היה העורר תחת השפעת סמים. צירוף המעשה, לגביו יש ראיות לכאורה, עם העובדה שהעורר פועל, לדברי הפסיכיאטר מטעמו, תחת השפעת סמים מצביעים על מסוכנות ומביאים לכלל מסקנה שאין לשחרר את העורר בחלופת המעצר.

אני דוחה את הערר.