בש"פ 6175/98 חוסאם ותד נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום (ת.פ. 8105/98) בו מיוחסת לו עבירה של החזקת 29 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר והורה בהתאם.

2.טענתו של ב"כ העורר היא, כי אין בחומר החקירה "ראייה לכאורה" להוכחת העבירה המיוחסת למרשו בכתב האישום. טענה זו מבסס בא-כוח העורר על חמש "פירכות" שמותיר לשיטתו חומר החקירה כמפורט להלן. האחת - נעוצה בעובדה שעל פי גירסת השוטר שעצר את העורר, ה"דבר", שלטענת התביעה היה חבילת הסם נושא האישום, "נשמט" מידיו של העורר במקום שבו התנפל עליו; כאשר למעשה, נמצאה חבילת הסם במרחק של 20 עד 30 מ' מאותו מקום, והסברו של השוטר כי במהלך המאבק עם העורר התרחקו שניהם ממקום נפילת ה"דבר" אינו סביר. השניה - נעוצה בעובדה שהשוטר לא מזהה את חבילת הסם האמורה כ"דבר" שנשמט מידו של העורר, באופן שהראיה היחידה הקושרת את העורר לחבילה נעוצה בעובדת הימצאה במקום שעליו מצביע השוטר כמקום שבו נשמט ה"דבר" מידיו; ולנוכח ה"פירכה" הראשונה אין די בכך. השלישית - נעוצה בסתירה הקיימת לכאורה בין גירסת השוטר העוצר לבין גירסת השוטר השני שהיה עמו, בדבר האופן שבו הודרך השוטר, שמצא את הסם, אל המקום שבו הושמט ה"דבר" על ידי העורר. הרביעית - נעוצה בכך שאיש התצפית אינו תומך בגירסת ה"מאבק" - וההתרחקות מן המקום שבו נשמט הסם מידי העורר - שמעלה השוטר שעצר את העורר. ואילו החמישית - נעוצה בעובדה שלא נמצאו ע"ג עטיפת הסם טביעות אצבעות של העורר.

3.לשיטתו של ב"כ העורר, די בקיומן של הפירכות האמורות כדי להשמיט את הבסיס מתחת לקיומה של "ראיה לכאורה" לכך, שהסם שנמצא במקום המעצר הינו ה"הדבר" שהעורר שמט מידו שעה שנעצר.

מאידך גיסא, עמדת התביעה היא, כי אין ב"פירכות" שעליהן מצביע ב"כ העורר כדי להשמיט את הבסיס מתחת למסקנה המתחייבת מתמונת הארוע הכללית, לפיה ה"דבר" ששמט העורר מידיו שעה שנעצר על ידי השוטרים היתה חבילת הסם נושא האישום המיוחס לו. חיזוק ותמיכה במסקנה האמורה מוצאת התביעה בהתבטאויות של העורר, בפני שני שוטרים, סמוך לאחר שנעצר: בפני אחד השוטרים הצהיר העורר: "אני עכשיו מתנקה מהסם בעזרת השם" ו"אני יפתח דף חדש"; ולשוטר השני אמר: "אתם אוהבים מלשינים, למה אתם נופלים עלי תיפלו על הגדולים". לשיטתו של ב"כ המדינה, מהוות התבטאויות אלו "ראשית הודייה"; ולכאורה, אכן כך הם פני הדברים.

4.בחנתי את חומר החקירה שהועמד לעיוני והגעתי למסקנה שיש לדחות את הערר. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) דורש כתנאי להחזקה במעצר עד תום ההליכים קיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" המיוחסת לנאשם; ולביטוי "לכאורה" בהקשר זה, ניתנה בהלכה הפסוקה משמעות של "פוטנציאל" - קרי: "יכולת בכח" - להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם. זאת ולא מעבר לכך. אכן, יש בגורמים שעליהם מצביע ב"כ העורר כדי לכרסם בכוחו הראייתי של חומר החקירה. ברם, בנסיבות הענין, אין די ב"כירסום" זה כדי ליטול מעדויות השוטרים בדבר נסיבות תפיסת הסם - כשלצידן התבטאויותיו האמורות של העורר - את ה"יכולת" להקים תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישום במהלך הדיון.

אשר על כן, הערר נדחה.