בש"פ 6178/02 גיווי משסווילי נ. מדינת ישראל

כנגד העורר ואדם נוסף (להלן: הנאשם 1) הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בעבירות של קשירת קשר לפשע, יבוא סם וניסיון להחזקת סם שלא לצריכה עצמית. לפי המתואר בכתב-האישום, נקשר קשר בין הנאשם 1 לבין שני ישראלים השוהים בבלגיה לייבא כמות מסחרית של סם מסוג אקסטזי מבלגיה לישראל בתוך מוצרי חשמל. נאשם 1 צירף את העורר לקשר במועד בלתי ידוע. השותפים שלחו על-פי הזמנת הנאשם 1 מבלגיה לנמל אשדוד מקרר אשר בדופן דלתו הוטמנו 84,206 טבליות מסוג אקסטזי. לאחר שהגיע המקרר לארץ דאגה משטרת ישראל להחליף את הסם המסוכן בחומר-דמה, וזאת כמובן בלא ידיעת הנאשמים. בתאריך 6.6.02 העביר נאשם 1 את המקרר לביתו של העורר בלוד, וביום 10.6.02 הגיע לביתו של העורר ובנוכחותו פירק את דלת המקרר והוציא את חומר הדמה. בשלב זה, נעצרו המשיבים על-ידי המשטרה שנכנסה לביתו של העורר במפתיע.

עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' הנדל) נעתר לבקשה. על-כך הערר שבפניי.

בא-כוח העורר טען כי מרשו לא היה מודע להימצאות הסם במקרר, וכי מלבד הימצאות המקרר בביתו עקב טובה שעשה לנאשם 1, אין ראיה חיצונית הקושרת אותו להברחת הסם והחזקתו. עוד טען כי נאשם 1 מסר בעת החקירה פרטים על שני הישראלים השוהים בבלגיה, וניקה את העורר מכל חשד. לפיכך, טען כי עקב חולשת הראיות ניתן להסתפק בעניינו של מרשו בחלופה למעצר. באת-כוח המדינה טענה כי יריעת המחלוקת עם הסניגור היא מצומצמת, וכי הראיות בתיק תומכות במסקנה הלכאורית כי העורר היה מודע להימצאות הסם במקרר.

אשר לראיות לכאורה - נאשם 1 אכן הודה בעובדות כתב-האישום ומסר את שמותיהם של הישראלים החיים בבלגיה שעימם קשר קשר לייבוא הסם. מאידך, העורר טען כי לא ידע על הימצאות הסם במקרר, וכי הסכים לאחסן את המקרר בביתו לבקשת נאשם 1 המוכר לו כחבר של בנו בהתחשב בכך שהלה ערך שיפוצים בדירתו. דא עקא, שהמשטרה אשר היתה מודעת לתוכנית ייבוא הסם, הצליחה להתקין מצלמת וידאו במקרר ובדרך זו תועדה הן בתמונה והן בשמע פתיחת דופן המקרר על-ידי הנאשם 1 בנוכחות העורר והוצאת חומר-הדמה. על-פי החלטת בית-המשפט קמא, בסרט נצפה העורר מגיש לנאשם 1 את כלי העבודה לפירוק דופן המקרר, וגם הגיש לו שקיות לאיסוף החומר. מהשיחה בין השניים שהוקלטה באותו מעמד, מתקבל הרושם כי העורר לא הופתע מן התגלית של מציאת חומר בדופן המקרר, וכי השניים ידעו במה המדובר. בין השניים התפתח גם דו-שיח בו שאל נאשם 1 את העורר מי החליף את החומר. צודקת באת-כוח המדינה בטענתה כי אין זה מקובל שאדם העוסק בסם בכמות מסחרית, יחשוף עצמו בפני אחר שאיננו שותף סוד. לפיכך, קיימת תשתית ראייתית ליכאורית מספקת בשלב זה של ההליכים, לעבירות המיוחסות לעורר. אין ספק שנוכח סוג הסם וכמותו, מתקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר, ועומדת חזקת המסוכנות הקבועה בחוק. השופט קמא דחה את חלופת המעצר שהציע בא-כוח העורר, אף על פי שנתן אמון במשפחת אחיו של העורר שהביעה נכונות לשמור עליו בבית-האח. בהתחשב בהיקפה של הברחת הסם הנדונה, היותה פרי עסקה בינלאומית ושיתוף-הפעולה של העורר בהחזקת הסם בביתו, אכן נראה כי אין להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה. אשר על כן, הערר נדחה.