בש"פ 6183/00 אלסנע סאלם נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בגין עבירה של סחר בסם מסוכן. על פי הנטען בכתב האישום מכר העורר כמות של 840 גרם סם מסוכן מסוג קנאבוס לשלושה אנשים, שגיא גרינברג, דרור מאירי וחזי קהתי. בהחלטה מיום 6.8.2000 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סטרשנוב) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

הן בטענותיו בכתב והן בטיעונו בפניי בעל-פה, מיקד בא-כוחו של העורר את טענותיו, בכך שבחינת חומר החקירה אינו מצביע על ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בא-כוח העורר טען, כי שלושת האנשים שלכאורה קנו את הסם מן העורר לא זיהו בבירור את העורר, וכי קיימות סתירות בין הודעותיהם, אשר מעוררות ספקות של ממש לגבי אשמתו של העורר.

בחנתי את טענותיו של בא-כוח העורר, אך לא שוכנעתי, כי יש בהן כדי לשלול את קביעת בית-משפט קמא, כי מתקיימות ראיות לכאורה נגד העורר. אכן, בדברי השלושה שלכאורה, קנו את הסם מן העורר ישנם הבדלים, אולם אין בהם אותו "פגם גנטי", אשר מונע קיומן של ראיות לכאורה. ההבדלים רובם מתמקדים בהבדל בין חלקם היחסי של השלושה בפרשה. לעומת זאת, ביחס לעובדה שאת הסמים קנו מן העורר נמצאת עקביות בהודעות. דרור מאירי אמנם מספר, כי לא יכול לזהות את העורר בפניו, אך מסביר זאת בעובדה שבעת עריכת עיסקת הסמים "היה חושך"; יחד עם זאת, הוא מספר, כי למוכר היה מבטא ערבי, וכי שמו היה "סאלים". שגיא גרינברג שהוא העד המרכזי (להלן: שגיא) סיפר, כי התקשר לבחור ששמו, כפי שהיה כתוב לו על דף נייר הוא "עאלם"; כפי שציין נכונה בא-כוח המשיבה האותיות "ס" ו"ע" הן דומות בכתב יד.

נערך גם עימות בין העורר לבין שגיא, אשר בו זיהה שגיא את העורר כאדם ממנו קנה את הסמים, ולמרות נסיונותיו של העורר להביא את שגיא לסתור עצמו בתשובות שונות, במהלך העימות נותר שגיא עקבי בעמדתו, כי הוא מזהה את העורר כמי שהיה במקום בו נערכה עיסקת הסמים.

אם לא די בכל אלה, מצטרף לגירסתו של שגיא, פירוט השיחות שבוצעו מן הטלפונים הסלולריים שהיו ברשותו של העורר ושל שגיא וקהתי. פירוט זה מגלה, כי לקראת אותה עת בה נקנו הסמים על ידי שגיא, דרורי וקהתי, התקיימו מספר שיחות טלפון בינם לבין העורר, שיחות אשר אינן מתיישבות עם דבריו של העורר לפיו אינו מכיר את השלושה. אשר על כן, נחה דעתי, כי בנסיבות העניין קיימות בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

לאחר שבחנתי את האפשרות של חלופת מעצר, הגעתי למסקנה, כי אין אפשרות להסתפק בחלופה כזו במקרה דנן. ראשית, כאשר עסקינן במי שלכאורה עסק בסחר בסמים, הרי שמעצר בית אינו מונע את האפשרות להמשיך בביצוע עבירות אלה, ולכך יש להוסיף את הרשעותיו הקודמות של העורר, אשר כוללות גם הרשעות בעבירות סמים. הרשעות קודמות אלה מפחיתות את מידת האמון שיכולים אנו לתת בעורר, אמון אשר מתבטא בחלופת מעצר.

אשר על כן, אני דוחה את הערר, ומורה כי העורר יישאר עצור עד לתום ההליכים נגדו.