בש"פ 6183/02 יוסף יונתי נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב-אישום בבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד לרכב. לפי המתואר בכתב-האישום, בתקופה הרלוונטית לאישום חי העורר עם בחורה (להלן: ט'), שקודם לכן היתה חברתו של המתלונן. בין המתלונן לבין ט' שרר סכסוך כספי. על רקע אותו סכסוך, ובהזדמנויות שונות, איימו העורר והמתלונן זה על זה. ביום 9.6.02 התקשר אלמוני למתלונן, ומסר לו שהעורר וט' נמצאים בקריית אונו. המתלונן הגיע לקריית אונו, והבחין ברכב מסוג G.M.C שנסע בעקבותיו. בשלב מסויים, חסם ה- G.M.C את רכבו של המתלונן, וממנו ירדו העורר ושלושה אנשים נוספים. העורר שלף סכין ודקר את הגלגל ברכבו של המתלונן. המתלונן ניסה להמשיך בנסיעתו, אולם עצר בקירבת מקום כדי לתקן את הגלגל. העורר והשלושה הנוספים ירדו מרכבם, דלקו אחר המתלונן שניסה לברוח, והחלו להכותו בכל חלקי גופו באמצעות אלה. בשלב מסויים, דקר העורר את המתלונן בכתפו בסכין. כתוצאה מכך, איבד המתלונן את הכרתו ונגרמו לו חבלות חמורות. הוא נזקק לטיפול רפואי שכלל מספר ניתוחים וימי אשפוז.

ביום 4.7.02 נעתר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, קבע בית-המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר תקף יחד עם אחרים את המתלונן, וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות חמורות. בית-המשפט קמא הוסיף וקבע כי "מדובר באירוע אלים במיוחד כאשר המשיב (העורר) עם אנשים נוספים, רודפים אחרי המתלונן, מפליאים בו מכותיהם, וגורמים לו חבלות ושברים. אירוע זו מראה ומצביע על מסוכנות היוצרת עילת מעצר...(ו)איננה מאפשרת שחרור לחלופת מעצר". על-כך הערר שלפניי.

בא-כוח העורר ניסה לשכנעני כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למרשו, ובמיוחד לחלקו של העורר בדקירת המתלונן בסכין. הוא הצביע על סתירות הקיימות לדעתו בין הודעותיו השונות של המתלונן במשטרה באשר לזהות העורר. עוד טען כי המתלונן הוא אדם אלים ומסוכן, שאין ליתן אמון בגירסתו. הסניגור הוסיף וטען כי אין עילה לעצור את מרשו, ולחלופין - כי יש לשחרר את העורר בתנאי חלופה, בהתחשב בכך שמדובר באדם צעיר בן 28 ללא עבר פלילי. מנגד, טען בא-כוח המדינה, עו"ד זכריה, כי קיימות ראיות לכאורה בנוגע לעבירות המיוחסות לעורר, וכי חומרת המעשים המיוחסים לו מעידה על מסוכנות רבה, באופן שלא ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף להם, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. מחומר החקירה עולה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, נוכח הגירסה הראשונית שמסר המתלונן בפני השוטר שהוזעק למקום בה הזכיר את העורר, ובהתחשב בהודעתו השנייה של המתלונן במשטרה, בה פירט בהרחבה את חלקו של העורר באירוע נשוא האישום. עיון בהודעה זו מלמד לכאורה, כי המתלונן השתדל לדייק בדבריו ולתאר את האירוע כפי שהתרחש. העורר מצידו הודה בחקירתו במשטרה כי דקר את גלגל רכבו של המתלונן בסכין, ואף ציין כי השליך לעבר המתלונן סכינים, אך טען שהיה אותה עת לבד וכי הסכינים לא פגעו במתלונן. על-פני הדברים, הגירסה המסוייגת שהציג העורר תמוהה, ואינה מתיישבת עם החבלות החמורות שנגרמו למתלונן. בהתחשב בכל אלה, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה למעורבות של העורר כמבצע בצוותא בתקיפת העורר ובדקירתו.

אשר לעילת המעצר - מסכימה אני עם קביעתו של בית-המשפט קמא כי המעשים המיוחסים לעורר חמורים. העורר, יחד עם אחרים, חיבל ברכבו של המתלונן, רדף אחריו ותקף אותו, בין היתר באמצעות סכין. מעשים אלה מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. חזקה זו לא נסתרה בעניין שלפניי. אמנם, עברו הפלילי של העורר נקי, ולתקיפתו את המתלונן קדמו איומים הדדיים. מחומר החקירה אף עולה לכאורה כי המתלונן עצמו נהג באלימות כלפי העורר ובמיוחד כלפי חברתו ט' עובר לאירוע נשוא האישום. אולם בכל אלה אין כדי להפחית מן המסוכנות הנלמדת מן המעשים המיוחסים לעורר, שהם בבחינת עשיית דין עצמי בדרכים אלימות ובאמצעות נשק קר. זאת ועוד; מהודעותיו של העורר במשטרה עולה כי התבטא שאילו היתה בידיו הזדמנות, היה "שוחט" את המתלונן, כלשונו. בנסיבות אלה, אינני רואה להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.