בש"פ 6212/00 מרדכי גאלי נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בינסיון לרצח. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בעררו על החלטה זו משיג הסניגור על צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ועל הימנעותו מבדיקת האפשרות של חלופת מעצר.

בעיקרו סומך האישום על גירסתו בחקירה של המתלונן, כי במהלך ויכוח בינו לבין העורר, שלף העורר אקדח, כיוונו לעבר פניו ואיים לירות בו. בידי המתלונן היה מקל, ומחשש שהעורר יממש את איומו - הנחית את מקלו על ראשו של העורר. מעוצמת המכה איבד העורר את שיווי משקלו ופנה לעבר הרכב בו הגיע לזירת האירוע. בטרם יסתלק מן המקום ירה לעבר המתלונן, מטווח קצר, מספר כדורים. המתלונן, שלא נפגע מן הירי, רגם את מכוניתו של העורר באבנים. חוקרי המשטרה, שנקראו למקום על-ידי המתלונן, גילו בזירת האירוע ארבעה תרמילי כדורים. העורר, שנחבל בראשו, פנה לבית-חולים לקבלת עזרה רפואית. בעת קבלתו טען, כי נחבל בעת נפילה מטרקטור. הוא עצמו לא התלונן במשטרה, ומשהוזמן לחקירה הודיע כי בחר בזכות השתיקה ומילא את פיו מים.

הסניגור הציע להניח, כי לאחר שהלם בראשו של העורר במקל ורגם את מכוניתו באבנים, בדה המתלונן מלבו את המעשה, כאילו העורר איים עליו באקדח ואחר-כך אף ירה לעברו מספר כדורים. לדעת הסניגור, לא מן הנמנע שלאחר סיום התקרית ירה המתלונן עצמו מספר כדורים, על-מנת שבהגיע המשטרה למקום יוכל להצביע על התרמילים ולחזק בכך את גירסתו הבדויה. הערכה זו, המבוססת כולה על ספקולציה של הסניגור, אינה יכולה להתקבל. משבחר העורר להחריש בחקירה, ולא מסר כל גירסה משלו, אין יסוד להניח לטובתו, כי נפל קורבן לתקיפה אלימה ולעלילת-שווא. יתר על כן: מגירסת המתלונן עולה, כי בזירת האירוע נכחו עוד שני אנשים נוספים, שהמתלונן נקב בשם אחד מהם; והדעת נותנת שאילו ביקש לטפול על העורר עלילת שווא, לא היה מספר אודות נוכחים נוספים העלולים להכחיש את גירסתו.

בטיעונו לפני בית המשפט המחוזי הציע הסניגור לשחרר את העורר בחלופת מעצר, לפיה ישהה העורר במקום המרוחק כ50- ק"מ ממקום-מגוריו. בית המשפט קבע, כי בהיעדר הצעה קונקרטית, ביחס למקום מסוים בו ישהה העורר, אין בידו לשקול אם חלופת המעצר המוצעת עשויה להשיג את מטרת המעצר. בטיעונו לפניי ביקש הסניגור לפרט את הצעת החלופה. אני סבור, כי הצעה כזאת - אם אכן מצויה היא בידו - מוטל על הסניגור להביא לפני בית המשפט המחוזי. אין צריך לומר, כי אינני נוקט כל עמדה בשאלה אם בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

הערר נדחה.