בש"פ 6213/00 שלמה ביטון נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית המשפט המחוזי בהחזקת 48 גרם של סם מסוכן מסוג קוקאין. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד לתום ברור המשפט. מכאן הערר.

כתב האישום הוגש נגד העורר ונגד אדם אחר, והחלטת בית המשפט המחוזי התיחסה לשניהם. אחרי שניתן צו למעצרם עד תום ההליכים חזרה בה המאשימה מן האישום נגד הנאשם השני. הסניגור טען כי השארתו במעצר של העורר, בנסיבות אלו, מהווה אפליה פסולה. טענה זו אין בידי לקבל. משחדל הנאשם השני להיות נאשם, בדין שוחרר מן המעצר, ואין בסיס להשוואה בין העורר לבינו.

הסניגור ביקש להשיג על קיומן של ראיות לכאורה. לטענות בנושא זה אינני מוכן להידרש. הסניגור אשר ייצג את העורר לפני הערכאה הראשונה הודה בקיומן של ראיות לכאורה. סניגורו הנוכחי של העורר, שקיבל על עצמו את ייצוגו בשלב הערר, נתפס על ההצהרה הזו.

האישום, ללא ספק, מקים נגד העורר עילת מעצר. טענת הסניגור היא שבנסיבות העניין ניתן וראוי היה לבית המשפט המחוזי להסתפק בחלופת מעצר, שתכלול מעצר בית "מלא". מקובל עלי שככלל יש לבחון את האפשרות של חלופת מעצר, גם כשהמדובר בעבירה המקימה חזקת מסוכנות נגד המואשם בה. אך העיון בהרשעותיו הקודמות של העורר הוביל אותי למסקנה כי חלופת מעצר רגילה, שתתבטא בהגבלת המגורים של העורר בביתו עם משפחתו לא תוכל להשיג את מטרת המעצר. נכונותו של בית המשפט להסתפק, לגבי נאשם כלשהו, בחלופת מעצר מותנית, בראש ובראשונה, ביכולתו של בית המשפט לבטוח בנאשם העומד לדין שיקיים את תנאי המגבלה. הייתי אומר, כי שחרור בערובה של נאשם, על-מנת שמעת שחרורו יימצא בביתו ולא ייצא מפתח הבית, משול למינויו של הנאשם כסוהר של עצמו; ועל בית המשפט להשתכנע כי הנאשם ראוי לאמון שאמנם יקיים את המגבלות. לחובת העורר שלפניי הרשעות קודמות אחדות שלפי מהותן שוללות את האפשרות ליתן בו אמון.

אשר-על-כן אני דוחה את הערר. אם וכאשר יהיה בידי הסניגור להציע חלופה המתגברת על המשוכה שציינתי - היינו, העדר האפשרות לבטוח בעורר - רשאי הוא להביאה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לעיון חוזר.