בש"פ 6216/06 גבי גגולאשווילי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 23.7.2006, בב"ש 2439/06, שבה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.כתב האישום מייחס לעורר ולבן דודו (להלן –

מאיר ) עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, איומים והדחה בחקירה. בנוסף, מייחס כתב האישום למאיר בלבד גם עבירות של הפרת הוראה חוקית ותקיפה הגורמת חבלה ממשית.

העובדות, על פי כתב האישום, הן כלהלן: מאיר, תושב באר שבע, שהה במעצר בית מלא (בגין תיק פלילי אחר) בבית קרוב משפחתו, רפי גולן (להלן – רפי ), שגר במושב חיננית בצפון השומרון. ביום 6.6.06 בבוקר הגיע לבית של רפי פועל שלו (להלן – מועצב ), סיפר למאיר כי הותקף זה עתה בידי אחד, דן גלעדי (להלן – המתלונן ), והוסיף כי הלה השמיץ את משפחתו של רפי (אחיו של העורר). בתגובה, יצא מאיר מביתו של רפי לכיוונו של המתלונן והתפתחה בין השניים מריבה, שתחילתה מילולית והמשכה החלפת מהלומות. במהלך הקטטה היכה מאיר את המתלונן בראשו באמצעות אבן. תוך כדי המריבה, הגיע העורר למקום, שלף סכין, דקר את המתלונן בבטנו וניסה לחזור ולדקרו, אך נעצר בידי בנו של המתלונן, שהגיע אף הוא בינתיים למקום והצליח להוציא את הסכין מידיו של העורר. מאיר והעורר איימו על בנו של המתלונן כי אם יתקשר למשטרה, ישרפו את ביתם ויהרגו אותם. המתלונן אושפז בבית חולים בעקבות הדקירה, שם נתפר החתך בבטנו.

3.בד בבד עם כתב אישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ושל מאיר עד תום ההליכים נגדם. בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר, הבהיר שירות המבחן כי מאחר שהעורר אינו רואה כל בעייתיות בהתנהלותו מול המתלונן, לא ניתן להעריך את "רמת הסיכון להישנות התנהגות אלימה" מצדו. חרף זאת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית מלא אצל הוריו, לאחר שהתרשם לטובה מההורים בעקבות שיחה עמם.

בית המשפט המחוזי סבר כי על אף המלצת שירות המבחן, לא מתקיימים במקרה זה תנאים מיוחדים המצדיקים חריגה מהכלל, לפיו בעבירות של דקירה בסכין ייעצר הדוקר. בית המשפט ציין שטענתם העיקרית של העורר ומאיר – לפיה גם המתלונן נהג באלימות ולמעשה מדובר בהגנה עצמית מפני המתלונן ומפני שכן נוסף ( יוסי בן חיים ) – מקומה להתברר בהליך העיקרי. בית המשפט הוסיף כי גם אם מקבלים טענה זו, הרי שהעורר ומאיר הם שהחלו באירוע האלים. לבסוף קבע בית המשפט, כי מאיר יצא ממעצר הבית על מנת לפגוע במתלונן ויזם את האירוע; כי העורר תקף ודקר אדם בסכין; וכי פעולות אלו מצטרפות גם לאיומם של השניים כלפי בנו של המתלונן לבל יגיש תלונה במשטרה. לפיכך, הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים.

4.ב"כ העורר טוענת כי בית משפט קמא שגה במספר עובדות, כמו גם בהצגת טענתו של העורר. לטענתה, למעשה, אין די ראיות לכאורה, ואף אם יש "תשתית ראייתית", הרי שלנוכח מצבו הרפואי של העורר (40% נכות בגין בעיות ברגליו), העדר עבר פלילי והתסקיר החיובי בעניינו, יש לשחררו לחלופת מעצר.

באופן קונקרטי, טוענת ב"כ העורר, כי "מחומר החקירה לא עולה ולו ברמז" שהעורר טען כי הותקף בידי המתלונן ויוסי בן חיים. היא מוסיפה שמהודעותיו של יוסי בן חיים עולה כי המתלונן הוא שהחל בקטטה, עת תקף את מועצב (הפועל) ואת מאיר, וכן עולה כי יוסי בן חיים עצמו הותקף לאחר מכן בידי אחיו של המתלונן. ב"כ העורר טוענת כי הודעותיו של יוסי בן חיים מראות כי גרסת המתלונן ובנו היא שקרית. היא מפנה לכך שהשניים טענו בחקירותיהם כי יוסי בן חיים השתתף בתקיפתם ואף נטל חלק בהעלמת הסכין, וכן לכך שבניגוד לגרסתם מסר יוסי כי העורר לא הגיע עמו ברכב. עוד היא מצביעה על כך שיוסי לא ראה סכין באירוע, והדבר תואם, לדבריה, את העובדה שבתעודות הרפואיות אין קביעה בדבר "פצע דקירה".

כן מפנה ב"כ העורר לסתירות בין הודעותיו של המתלונן. כך, בהודעה השנייה טען כי מאיר היכה אותו במוט ברזל, בעוד שבראשונה אין כל אזכור לכך. בדומה לכך, בהודעה הראשונה הזכיר המתלונן את יוסי בן חיים כמי שהפריד בינו לבין מאיר, בעוד שבשנייה מסר כי יוסי השתתף בתקיפתו. היא מוסיפה כי ניתן ללמוד על תוקפנותו של המתלונן מהודעתו של מועצב, אשר מסר כי הותקף על ידי המתלונן קודם לאירוע.

ב"כ העורר מוסיפה וטוענת, שהמתלונן ובנו מסרו כי יוסי בן חיים השתתף בתקיפת המתלונן ובהעלמת הסכין. מכאן, לטענתה, שהמאשימה הפלתה את העורר לרעה, בהעמידה אותו לדין, בעוד שאת יוסי בן חיים בחרה לפטור מכך ולזמנו אך כעד תביעה. לטענתה, יש לכך משמעות, ולו משום "מראית הצדק".

ב"כ העורר מציעה לא ליתן משמעות יתר לאיום המיוחס לעורר, באומרה כי בנו של המתלונן מסר הודעה ולא אירע לו כל רע – "והראיה שהבית לא נשרף".

ולבסוף, טוענת ב"כ העורר כי בתיק זה היו מחדלי חקירה רבים, שמנעו את הפרכת גרסתו של המתלונן, וביניהם היא מונה מחדלים אלה: לא בוצע חיפוש של סכין או מוט ברזל במקום; אחיו של המתלונן, אשר היכה את יוסי בן חיים לפי הודעתו של האחרון, לא נחקר; כך גם לא נחקרו חובשי מד"א, אשר היו, לפי הודעתו של יוסי בן חיים, עדים לתקיפתו בידי אחיו של המתלונן; רכבו של יוסי בן חיים לא נבדק, אף שהסכים לבדיקה כזו, שיכולה הייתה להיות רלוונטית לשאלה אם העורר הגיע עמו ברכב.

5.לעומתה, סבור ב"כ המשיבה כי הפער בין הודעתו הראשונה של המתלונן לבין הודעתו השנייה אינו מהווה סתירה, אלא תוספת של פרטים, העשויה להיות מוסברת בכך שבהודעה הראשונה הדגיש המתלונן כי הוא סובל מכאבים, בעוד ההודעה השנייה הייתה מסודרת יותר. הוא מוסיף, כי יש עדות רפואית על חתך בעובי 3 מ"מ ויש ראיות לכך שהמדובר בחתך של סכין. לגישתו, הראיות לכאורה הן חד משמעיות, והן מחוזקות בשתיקתו של העורר במשטרה. הוא מוסיף, כי שתיקה זו פועלת לחובתו של העורר גם מבחינה זו שקשה לשלול את מסוכנותו. עוד מוסיף ב"כ המשיבה, כי קיים חשש לשיבוש הליכים, לאור הודעת בנו של המתלונן, לפיה איים עליו העורר לבל ימסור הודעה. אשר לטענת ההפליה, טוען ב"כ המשיבה, כי מעורבותו של יוסי בן חיים באירוע הייתה חיצונית והיא אינה ברורה, ומכל מקום, הפרקליטות שוקלת את עניינו בנפרד.

6.שקלתי את הטענות הרבות שהועלו בפניי, עיינתי בחומר החקירה שהוגש לי, ובאתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

7.פתח דבר אעיר, כי ב"כ העורר מעלה טענות המתבססות על עובדות חלופיות: מהטענות בדבר העדר ראיות לכאורה (או עוצמתן הנמוכה עד כדי הצדקת שחרור לחלופת מעצר) מתחייב כי העורר (שבחקירתו שמר על שתיקה, כזכותו) כופר בכך שדקר את המתלונן. לעומת זאת, הטענות בדבר הפליית העורר לרעה מתבססות על הודעות המתלונן ובנו, לפיהן העורר דקר את המתלונן, ויוסי בן חיים סייע לו בכך. על כל פנים, אין בידי לקבל טענותיה, לא בדבר עוצמת הראיות ולא בדבר ההפליה. להבהרת הדברים אין מנוס מלהידרש לחומר החקירה.

8.בהודעתו הראשונה, שנגבתה כשעתיים לאחר האירוע, סיפר המתלונן (בעת שהיה מאושפז בבית חולים) כי לאחר שהחלה המריבה בינו לבין מאיר הפרידו בין השניים בנו (של המתלונן) והשכן יוסי בן חיים. כן מסר המתלונן, כי יוסי בן חיים נסע להביא את העורר, ולאחר שזה הגיע, התפתחה שוב קטטה והעורר דקר אותו. לדברי המתלונן, בנו לקח את הסכין בכוח מהעורר, זרקה לשיחים ויוסי הלך לחפשה, "וייתכן והוא [יוסי] לקח את הסכין" (שם, עמ' 2 ש' 15). במקביל, בצהרי אותו יום (6.6.06), נגבו הודעות מפי יוסי בן חיים ומפי מאיר. יוסי סיפר כי הבחין בקטטה שבין מאיר לבין המתלונן, בהדגישו את חלקו של המתלונן דווקא: "ואז דני [המתלונן] ניצמד לפנים של [מאיר] ונגע בו בפנים ואז התחיל תיגרה למעשה. דני קרע את [מאיר] במכות ..." (שם, עמ' 1 ש' 24-27). עוד סיפר יוסי, כי בעוד מאיר היה חבול מהמכות שספג מהמתלונן, הגיע גם העורר, ושוב התפתחה תגרה, הפעם בין השלושה, או אז הוא (יוסי) התערב והפריד ביניהם. כן אמר יוסי בהודעתו כי לא הבחין בסכין, אך ציין כי שם לב שהחולצות של המתלונן ושל מאיר הוכתמו בדם. מאיר, בהודעתו מצהרי אותו יום, מסר כי מששמע ממועצב שהמתלונן השמיץ את משפחתו, יצא מהבית (שבו היה נתון במעצר בית) לכיוון המתלונן וספג ממנו מכת אגרוף. זו, לטענתו, הביאה לפתיחת הקטטה ביניהם, ו"אחרי זה אנשים באו והפרידו בינינו וזה כל מה שהיה" (שם, עמ' 1 ש' 24-25). עוד הוא סיפר כי יוסי בן חיים (השכן), אשר הגיע עם הפועל מועצב, הפריד בעצמו בינו לבין המתלונן. לשאלה "איך נדקר דני [המתלונן]", השיב מאיר כי אינו יודע וכי לעולם אינו נושא עמו סכין. בצהרי אותו יום גבתה המשטרה הודעה גם מהעורר, שהודיע כי הוא מעוניין בעורך דין ומיאן להשיב על כל השאלות שהופנו אליו.

סיכום הודעות אלו מעלה כי מאיר יצא לכיוונו של המתלונן (לאחר שהלה השמיץ את משפחתו בפני הפועל מועצב ואולי גם היכה אותו). אז החלה להתפתח בין המתלונן למאיר תגרה אלימה. בהמשך הגיע העורר והתגרה פרצה שוב. לפי כל ההודעות עולה כי השכן יוסי בן חיים הוא שהפריד בין הנצים. בנוסף, עולה מהודעתו של המתלונן כי נדקר על ידי העורר, כי בנו של המתלונן הצליח לחלץ את הסכין מידיו של העורר והשליכה לשיחים, וכי יוסי הלך לחפשה ואולי גם מצאה. מעורבות של סכין באירוע, שעליה דיבר המתלונן, אינה נסתרת על ידי ההודעות האחרות, ודאי לא באופן מפורש. אף המזכר המצוי בתיק, שבו צוין כי לא נמצאה סכין במקום, אין בו כדי לשלול מעורבות סכין באירוע. לעומת זאת, דבריו של המתלונן ביחס לדקירה מוצאים חיזוק בתעודה הרפואית שהוצאה לו, בה נכתב "עובי חתך משוחזר כ-3 מ"מ". חיזוק נוסף מצוי בהודעתו של יוסי, שאמר כי ראה שחולצותיהם של מאיר ושל המתלונן היו מוכתמות בדם.

9.לעומת העולה מההודעות האמורות, בשתי הודעות שנגבו בערבו של אותו יום מהמתלונן ומבנו, יימצאו לנו פרטים נוספים הנוגעים לאירוע. מהודעת בנו של המתלונן (מהשעה 19:30), עולה כי יוסי בן חיים אחז במתלונן ובכך סייע לעורר לדקרו. דברים אלו נמסרו גם על ידי המתלונן עצמו, בהודעתו השנייה (מהשעה 20:20). אציין, כי בנו של המתלונן תיאר את הסכין במדויק, ואף שרטט אותה. בעקבות הודעות אלה נגבתה למחרת היום הודעה נוספת מיוסי בן חיים, הפעם כחשוד. בהודעתו זו חזר יוסי בן חיים על הדברים שמסר בהודעתו הראשונה, הכחיש שהסיע את העורר למקום וכי ראה סכין בידו של העורר, אמר שצפה בקטטה מתוך רכבו, הדגיש שוב את חלקו האלים של המתלונן כלפי מאיר והעורר, וכן ציין כי יצא מהרכב רק כשהמתלונן "נתן לכולם, הוא היה בלחץ, בהיסטריה. בשלב הזה כבר לא הייתה לי ברירה", ואז הפריד בין המתקוטטים והבחין בדם על החולצות של מאיר ושל המתלונן.

10.מתיאור זה של עיקרי חומר החקירה בנוגע לקטטה עולה, אם כן, כי מצויות בשלב זה ראיות לכאורה – ובעוצמה הדרושה – לכך שהעורר דקר את המתלונן, וכי לא כך הדבר לגבי תפקידו של יוסי בן חיים באירוע. אמנם, לא ניתן לשלול סיוע כזה או אחר לעורר מצד יוסי (בין אם הסיע אותו, בין אם אחז במתלונן בעת דקירתו ובין אם חיפש ואולי מצא את הסכין שהושלכה לשיחים בידי בנו של המתלונן). ברם, עוצמת הראיות נגדו חלשה למדי, וממילא גם תפקידו בדקירה שולי לעומת העורר. זאת, אף אם נזקוף לחובתו את הגרסה המפלילה ביותר, כפי שעולה מהודעתו השנייה של המתלונן ומהודעת בנו. מכאן, כי אין בחומר החקירה כדי לבסס בשלב זה את טענת ב"כ העורר בדבר הפליית העורר לרעה – בהעמדתו לדין ובמעצרו עד תום ההליכים – לעומת יוסי בן חיים.

11.אוסיף, כי אין אני מוצא בשלב הזה חשיבות לפרטי פרטים שונים המצויים בהודעות ושאליהם מפנה ב"כ העורר, כמו גם להבדלים נוספים בין ההודעות שעליהם היא מצביעה. כך באשר לשאלה אם העורר הגיע עם יוסי או בעצמו; כך לגבי שאלת הימצאותו של מוט ברזל באירוע; כך בנוגע לשאלות אם האירוע התרחש בקרבת ביתו של רפי או בחווה, למי שייכת החווה ומה בדיוק היה מקור הריב; כך באשר לדברי יוסי בן חיים, לפיהם הוכה ורכבו נפגע בידי אחיו של המתלונן לאחר האירוע; וכך גם באשר לטענה כי חקירתו של האח לא מוצתה (המשיבה הסבירה זאת בכך שהאח נסע לחו"ל). לכל אלה אין נגיעה של ממש לשאלה אם יש די ראיות לכך שהמתלונן נדקר בידי העורר ולטענת ההפליה. אף שאלת תוקפנותו של המתלונן אינה בעלת משמעות של ממש, משום שהעורר כלל לא טען כי מעשיו היו בבחינת הגנה עצמית.

12.משהגעתי למסקנה שקיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר דקר את המתלונן, ולאור ההלכה החוזרת ונשנית בבית משפט זה, לפיה בעבירות של דקירה בסכין ייעצר הדוקר, למעט בנסיבות חריגות, שותף אני לקביעת בית המשפט קמא כי "במקרה זה לא מתקיימים תנאים חריגים המצדיקים חריגה מהכלל" (עמ' 6 להחלטתו). זאת, אף שלעורר אין הרשעות קודמות וחרף מצבו הרפואי. גם באמור בתסקיר המעצר אין כדי לשנות ממסקנתי. שירות המבחן אמנם המליץ בתסקיר על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אך ציין גם כי "לא ניתן היה להעריך רמת הסיכון להישנות התנהגות אלימה", משום שהעורר "אינו רואה כל בעיתיות במצבו ובהתנהלותו, בכלל זה גם לא מול המתלונן".

אוסיף, כי בהתחשב בהתנהגות האלימה שהפגין העורר, אשר כלל לא הותקף, מוצא אני חשיבות לשאלת המעצר גם בעבירת האיומים המיוחסת לו, גם אם בסופו של דבר לא אונה כל רע למתלונן או לבנו מאז האירוע

(אף לא לביתם) – בזמן שהעורר עצור.

13.סוף דבר, הערר נדחה.