בש"פ 622/99 מדינת ישראל נ. מוראד מסראווה

המדינה מבקשת להאריך ב90- יום מעבר לתשעה חודשים את מעצרו של המשיב, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות רצח, שוד בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כדין. לפי כתב-האישום, בלילה שבין ה4.7.95- ל5.7.95- רצחו המשיב ואחרים את שני מאבטחי קו החשמל שבין קלנסאווה לטייבה - חגי לביא ואלכסנדר פוליאצ'נקו - ושדדו את כלי נשקם. לאחר ביצוע הרצח היה המשיב בין החשודים בביצועו. הוא נעצר ונחקר, אך שוחרר ממעצרו לאחר שהראיות נגדו לא היו מספיקות. כתב-האישום הוגש לבסוף כעבור שלוש שנים ואזי נעצר המשיב עד תום ההליכים, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא כי חומר הראיות נגדו הוא בעוצמה המספקת למעצר. עררו על החלטתו זו נדחה.

המשיב העמיד לעצמו שני סניגורים המשתתפים באופן פעיל בחקירת עדי התביעה, ובמהלך תשעת החודשים העומדים להסתיים בתאריך 7.2.99, נשמעו שישה עדים בלבד מתוך 53 עדי התביעה. בנסיבות אלה, סבורים סניגוריו של המשיב כי המשפט לא יוכל להסתיים תוך 90 יום וכי צפויות פניות נוספות להארכת מעצר מטעם המדינה, שקשה להעריך כיום את מספרן. עוד טוענים הסניגורים כי אין גם חשש שהמשיב, שלא עזב את ישראל במהלך שלוש השנים שבהן ידע כי הוא חשוד, לא יתייצב למשפטו.

הגעתי לכלל דעה כי יש להאריך את המעצר. ככלל, האישום ברצח, כשלעצמו, מלמד על מסוכנותו הנמשכת של הנאשם. אכן, כאשר צפוי כי המשפט יימשך זמן רב לאחר תום תשעת חודשי מעצרו של הנאשם או למשך זמן שאינו ניתן להערכה, עשוי שיקול זה לאבד מכוחו.

במקרה שלפניי, עקב אילוצי המערכת החל המשפט חודשים רבים לאחר הגשת כתב-האישום, ואף לא התקדם בקצב ראוי, בין השאר בשל חקירת העדים על-ידי שני הסניגורים. מנגד, כאמור, האישום ברצח מהווה כשלעצמו אינדיקציה למסוכנות המשיב, ובמקרה שלפניי אם ייעשה מאמץ ראוי אף ניתן יהיה לסיים את המשפט תוך תקופת ההארכה המבוקשת, וזאת בהתחשב בכך שרוב עדי התביעה (34 מתוך 53) הם אנשי רשות שרובם הינם עדים טכניים.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את מעצרו של המשיב ב90- יום החל מיום 7.2.99 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 4050/98, הכול לפי המוקדם.