בש"פ 6220/02 עלי (בן מוחמד) דאלאשה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט בנצרת בהליך של עיון מחדש. הטעם שמעלה הסניגורית לעיון מחדש הינו העובדה שהמתלוננת ועדי התביעה סיימו את עדויותיהם ולמעשה החשש לשיבוש הליכים שהיה אחד מטעמי המעצר מלכתחילה, הוסר עקב סיום העדויות.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה הן מהטעם של אפשרות של שיבוש הליכים גם בשלב זה והן מהטעם של מסוכנות שטרם חלפה. איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. המתלוננת היא אשתו של העורר אשר עקב תלונתה הועמד העורר לדין בעבירה של גרימת חבלה חמורה לבן משפחה, ותקיפה בנסיבות מחמירות והיא אכן סיימה את עדותה המפלילה את העורר בבית המשפט. אמנם אמרנו לא פעם כי בנסיבות מסוימות, משסיימו עדי תביעה את עדותם הם אינם מאוימים עוד, ומופחת החשש לשיבוש הליכים. לא כן כאשר מדובר באשה, שאזרה עוז ולאחר שסבלה מנחת זרועו של בעלה ואיומיו החליטה להעיד נגדו. מצבה של אישה כזו שנשקפה לה סכנה לפני העדות, עלול להיות קשה יותר לאחר העדות, כל עוד יחסי המשפחה עומדים בתוקפם. לפיכך מחשש מסוכנות למתלוננת, שטרם הופרך בשלב זה, אין לשחרר את העורר לתנאי חלופה. אשר לטענת הסניגורית כי ממילא אפשר שלא ייגזר עונש מחמיר יותר מתקופת המעצר שהעורר נתון בה, אעיר שעם סיום ההליכים תבחן מערכת היחסים והסיכונים באופן מושכל ויסודי ובית המשפט אם יחליט להרשיע, יבחן את המסוכנות. אולם בשלב זה ועל פני הדברים, אין להשתחרר מהרושם שפוטנציאל הסיכון עדיין קיים.

אשר על כן, הערר נדחה.