בש"פ 6226/14 יעקב אורגד נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן ) במ"ת 8867-05-14 שניתנה ביום 4.9.2014, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להורות על מעצרו של העורר לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ), וזאת עד למתן החלטה בעתירה להכריז על העורר בר-הסגרה.

רקע

2.

ביום 26.8.2009 הגישה ממשלת צרפת בקשה מכוח האמנה האירופית בדבר הסגרה, להסגיר לידיה את העורר, אשר תלוי ועומד נגדו בצרפת עונש מאסר בן שש שנים; קנס על סך 50,000 יורו; הרחקה מצרפת לצמיתות לאחר ריצוי מאסרו; וחילוט רכוש. זאת, בגין הרשעתו בעבירות של יבוא, יצוא, העברה ורכישה של סמים נרקוטיים שלא כדין, השתתפות בארגון פלילי ויבוא ללא הצהרה של טובין אסורים.

3.

על פי הנטען בבקשה, ב-10.5.2000 הוצא בצרפת צו מעצר בינלאומי נגד העורר בגין ביצוע עבירות סמים כחלק מפעילות של רשת סחר בסמים, אשר ייבאה סמים מסוכנים מהולנד לצרפת, ומשם העבירה אותם באמצעות בלדריות לארצות הברית. הצו הוצא במסגרת חקירה שנפתחה בעניין בצרפת ובארצות הברית, במקביל. ביום 10.4.2002 הורה שופט חוקר בצרפת על העמדת העורר וחבר שותפיו לדין. ביום 1.10.2002, בתום הליך אשר נוהל בהיעדר העורר, הורשע העורר בעבירות סמים שונות בגינן נגזרו עליו עשר שנות מאסר. כפי שיפורט להלן, אותה עת היה העורר עצור בארצות הברית.

4.

ביום 7.1.2005, הורשע העורר, בארצות הברית, במסגרת עסקת טיעון, בביצוע עבירות יבוא סמים לארצות הברית והפצתם בתחום ארצות הברית, ונידון למאסר בן 76 חודשים. לטענת העורר, הוא נעצר בארצות הברית כבר ביום 6.3.2000. בתאריך 15.10.2005, בתום ריצוי מאסרו, הוסגר העורר, בהסכמתו , מארצות הברית לצרפת, אשר בה, כאמור, הוא נדון בהעדרו. עם הגיעו לצרפת, הגיש העורר התנגדות לפסק הדין הצרפתי, אשר ניתן בהיעדרו, ובעקבות התנגדות זו בוטל פסק הדין והעורר שוחרר בתנאים מגבילים. ב-29.3.2006 נפתח משפטו החוזר של העורר בצרפת. מועד מתן פסק הדין נקבע ל-3.5.2006 ונמסר לעורר, אך חרף זאת, הלה לא התייצב לדיון. העורר הורשע בעבירות המפורטות לעיל, ונידון לארבע שנות מאסר. התביעה הצרפתית ערערה על קולת העונש. ב-22.11.2006, בהיעדרו של העורר, אישר בית המשפט לערעורים בצרפת את הרשעתו, והעמיד את עונשו על שש שנות מאסר.

5.

על פי פסק הדין הצרפתי במשפט החוזר, אשר אושר בערכאת הערעור, בינואר 2000 נעצרו מספר נשים צעירות בהגיען לארצות הברית כשהן מחזיקות בכמויות גדולות של סם מסוג אקסטזי. מידע שהתקבל בחקירתן העלה כי הסם יוצר בהולנד, הועבר לפריז ולבריסל ונמסר לידי הבלדריות ומשם הועבר על-ידיהן לארצות הברית. המידע הועבר מהיחידה האמריקאית למלחמה בסמים למקבילתה בצרפת. במהלך החקירה וההליכים המשפטיים בצרפת, זוהה העורר על-ידי כלל המעורבים בפרשה כראש רשת בינלאומית לייבוא, אספקה, אריזה ושינוע של סם מסוג אקסטזי ( MDMA ) מהולנד לצרפת, וייצואו מצרפת לארצות הברית באמצעות בלדריות. במסגרת רשת זו, הוברחו 400 ק"ג של סם זה. במהלך המשפט החוזר, הודה העורר במרבית המיוחס לו, אך יחד עם זאת העלה טענת "סיכון כפול". העורר טען, כי הוא נשפט בארצות-הברית על אותם המעשים, ונידון בגינם למאסר, אותו ריצה עד תום. על כן, לטענתו, ההליך שננקט נגדו בצרפת הינו פסול. בית המשפט הצרפתי דחה טענה זו, וקיבל את עמדתה של התביעה לפיה התנאים לקביעה כי מדובר ב"סיכון כפול" אינם מתמלאים, בין היתר, מאחר שאין זהות בין המעשים שבגינם הואשם העורר בארצות הברית, לבין אלו שבגינם הועמד לדין בצרפת. בית המשפט קבע, כי במשפט שהתנהל בארצות הברית לא הובאו בחשבון ייבוא הסמים הנרקוטיים לצרפת, ארגון הרשת וקשירת הקשר על אדמת צרפת בתקופה שבין שנת 1999 ועד חודש מאי 2000. נוסף על כך, על פי קביעת בית המשפט, בארצות הברית נשפט העורר בגין עבירת ייבוא סמים לארצות הברית בין התאריכים 20.3.99 עד 2.5.99 לכל המאוחר. לעומת זאת, בצרפת הואשם העורר בעבירה של ייצוא אקסטזי מצרפת לארצות הברית בתקופה שבין 1999 ועד ליום 26.3.2000.

6.

יצוין, כי ביום 5.5.2006, יומיים לאחר מתן פסק הדין במשפט החוזר בצרפת, שניתן בהעדר העורר שלא התייצב למועד השימוע, הגיע העורר לישראל. כמו כן, ביום 22.11.2006, כשבוע לפני מועד מתן פסק הדין בערכאת הערעור בצרפת, שינה העורר את שמו ליעקב מאטסי. ביום 27.12.2006 שינה את שמו בשנית ליעקב בן מוחא. כאמור, ביום 26.8.2009, לאחר שהתברר לרשויות בצרפת כי העורר נמצא בישראל, הגישה צרפת את בקשת ההסגרה. לאחר שנמסרו השלמות שונות לבקשת ההסגרה, ביום 7.5.2014 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכריז על העורר בר-הסגרה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה. בד בבד, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום הליכי ההסגרה בעניינו, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה.

7.

ב-4.9.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעתירה להכרזתו כבר הסגרה. בית המשפט דחה את טענות הסף השונות שהעלה העורר נגד העתירה העיקרית. בין היתר, נדחתה טענת ה"סיכון הכפול", בקביעה כי לא עלה בידי העורר להצביע על התקיימותם של חסמים מובהקים להסגרה ברמה הנדרשת בשלב הדיון במעצר. בנוסף, ציין בית המשפט כי המדובר בהסגרה לצרפת, בה מוכרות זכויות חוקתיות של נאשם להליך הוגן, בכללן טענת "הסיכון הכפול", אשר נבחנה בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור בצרפת. באשר לטענת העורר בדבר השיהוי בטיפול בבקשת ההסגרה, קבע בית המשפט כי לא מדובר בשיהוי ההופך את ההסגרה למעשה "בלתי צודק בעליל", בהסתמכו על ע"פ 6384/11 בן חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.2.2014). כמו כן, נקבע כי פסקי הדין שניתנו בצרפת על-ידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, עונים באופן מלא על הדרישה לקיומה של תשתית ראייתית. באשר לסוגיית עילת המעצר, ציין בית המשפט כי שחרור מבוקש בהליך של הסגרה שמור למקרים מיוחדים וחריגים, בשל החשש מפני הימלטותו מן הדין, לא כל שכן כאשר הסגרתו מתבקשת בגין עבירות סמים חמורות, ובפרט נוכח מחויבותה של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת. יתרה מזאת, בעניינו של העורר מתחזק החשש להימלטות בהתחשב בכך שהלה הפר תנאי חלופת המעצר שנקבעה לו בצרפת, ובהתחשב בתסקיר המעצר השלילי בעניינו, אשר המליץ על מעצרו עד תום ההליכים.

הערר

8.

לגישת העורר, שגה בית המשפט קמא עת הורה על מעצרו עד תום הליך ההסגרה. על כן, לטענתו, יש להורות על שחרורו לחלופת המעצר אשר הוצעה במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי.

ראשית , טוען העורר, כי מכלול הטענות אשר הוצגו בפני בית המשפט מלמדות כי במרכז פסק הדין הצרפתי נשוא הליך ההסגרה, ניצבת מסכת עובדות אשר העורר נשפט עליה בארצות הברית זה מכבר, וריצה בגינה עונש מאסר. לטענת העורר, הן במשפט שהתנהל בצרפת והן במשפט שהתנהל בארצות הברית הוא הואשם בהברחת אותה כמות סם בדיוק -

400 ק"ג

של סם מסוג אקסטזי, כ-1.6 מיליון טבליות. בנוסף, לטענתו, מסמך התובע האמריקאי בעניינו (נספח ח' לערר, מסמך הכולל את הטיעונים שהוגשו לבית המשפט לצורך הצגת הסדר הטיעון והטיעונים לעונש) כולל במסגרתו גם את נושא ייבוא הסמים הנרקוטיים לצרפת ואת כלל התקופה העומדת במרכז התיק הצרפתי, בשונה משנקבע במשפט שהתנהל בצרפת. לשיטת העורר, בנסיבות מעין אלו עומדות לו בישראל הגנות מהותיות שיסודן בהוראות סעיפים 5, 149(10) ו-149(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; כמו גם סייג תקנת הציבור לפי סעיף 2(ב)(א)(8) לחוק ההסגרה.

שנית , לטענת העורר שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענת השיהוי שדבק בהליך ההסגרה. שכן, כפי שציין העורר, חלפו למעלה משלוש שנים מאז שעזב את צרפת ועד להגשת בקשת הסגרתו, ובהמשך חלפו חמש שנים נוספות עד להגשת העתירה בעניינו. העורר אף מדגיש כי אין מדובר בבקשת הסגרה שבבסיסה כוונה להעמיד את העורר לדין, שאז, לטענתו, היה יכול להיות הסבר לחלוף הזמן עד לאיסוף חומרי החקירה והעברתם לישראל. בענייננו, מדובר בבקשת הסגרה שבבסיסה פסק דין חלוט, שאינה מתיישבת עם שיהוי ניכר מעין זה. לשיטתו, על שיהוי זה להילקח בחשבון לעניין בקשת המעצר, כנימוק ממשי שיצדיק שחרור בתנאים לחלופת מעצר.

שלישית , בהתייחסו לעילות המעצר טוען העורר, כי עסקינן במסוכנות שהתגבשה במועד ביצוע העבירות לפני 15 שנים, אשר איבדה את עוצמתה במהלך הזמן בו לא היה העורר מעורב באירוע פלילי נוסף. טענה דומה מעלה העורר בכל הנוגע לעילת הימלטותו מאימת הדין – שהרי, לשיטתו, מעבר לחשש הבסיסי להימלטות, הטמון בכל הליכי ההסגרה, הפרת תנאי השחרור בצרפת על-ידו ויציאתו מצרפת נעשו לפני פרק זמן ניכר של שמונה שנים. לטענתו, מאז מעורבותו בפלילים בין השנים 1999 ו-2000, שינה העורר את אורח חייו, השתקע בישראל וניהל חיים נורמטיביים ושגרתיים. העורר אף תמה על מסד הנתונים עליו נסמך שירות המבחן לצורך תסקירו, אשר, לטענתו, מתייחס לעברו של העורר בלבד, ואינו מלמד על החשש הנוכחי הנשקף ממנו.

9.

בדיון בערר הדגיש בא כוחו של העורר את טענתו בדבר משמעות "הסיכון הכפול": לדבריו, מהמסמכים שהמשיבה העבירה לידיו והנוגעים להליכים המשפטיים בארצות הברית ובצרפת עולה, כי מדובר באותה מסכת עובדתית, עליה העורר כבר נתן את הדין בארצות הברית. העורר טוען, שגם אם הסכים להסגרתו מארצות הברית לצרפת, הסכמה זו לא היתה מודעת, שכן לא ידע מהן העובדות הכלולות בכתב האישום שהוגש נגדו בצרפת. העורר מבקש לאבחן את עניינו מענין חזיזה (ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (13.5.2009); להלן: ענין חזיזה ), שכן בענין חזיזה דובר במי שהורשע גם במדינה שלישית (בלגיה) ולא רק במדינה המבקשת הסגרה (ארצות הברית), אך ההרשעה במדינה השלישית באה שם בעקבות הליך שהתקיים כולו בהעדרו ואין מדובר בהליך שהפך לחלוט, כבמקרה דנא, כשאז אין עוד לעורר הזדמנות להעלות בפני ערכאה שיפוטית בצרפת את טענת ה"סיכון הכפול"; טענה שנדחתה שם לאחר דיון בו נטל חלק. לטענת העורר, פסק הדין הצרפתי מוטעה וגורם לעיוות דין, שכן הקביעה לפיה העורר נשפט בצרפת על בסיס עובדתי שונה מזה שהיה ביסוד ההליך בארצות הברית, היא מוטעית בעליל. מטעם זה, כך נטען, יש סיכוי לטענות העורר שלפיהן דין בקשת ההסגרה להידחות מחמת הפגיעה שתהיה בתקנת הציבור וכיוון שהיא תהיה בניגוד לעקרונות יסוד של המשפט הפלילי הישראלי.

עוד הדגיש בא כוח העורר, כי טענת השיהוי שהעלה לא הועלתה כלפי בקשת ההסגרה גופה, אלא כשיקול במסגרת חובתו של בית המשפט לשקול חלופת מעצר.

10.

באת כוח המשיבה ביקשה כי הערר יידחה. לטענת המשיבה, אין טענת "סיכון כפול" יכולה לסייע למי שמבקשים את הסגרתו, אלא ככל שהיא מעוגנת בהוראות חוק ספציפיות הנוגעות להסגרה (כגון סעיפים 2ב(א)(4) ו- 2ב(א)(5) לחוק ההסגרה), שכן אין כללי ה"סיכון הכפול" חלים בדיני ההסגרה כשם שהם חלים במשפט הפנימי, כפי שנפסק בענין חזיזה .

לטענת המשיבה, ההליך שהתנהל בארצות הברית לא התייחס למעשים שנעשו על אדמת צרפת ושאינם נוגעים לייבוא הסם לארצות הברית, כגון יבוא הסם מהולנד לצרפת והחזקתו שם. לענין האפשרות לשחרור העורר בתנאים, הודגשה העובדה שהוא נמלט מצרפת כשהוא נתון בתנאי שחרור ולאחר שנמסר לו מועד למתן הכרעת דין במשפטו, כמו גם העובדה שאת הסיכון הכרוך בשחרורו יש לבחון לרקע עצם הגשת בקשת ההסגרה, כך שהעובדה שבמשך מספר שנים ניהל אורח חיים נורמטיבי אינה יכולה לסייע לו.

דיון והכרעה

11.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי אין בידי לקבל את הערר.

12.

לענין "טענת הסף" שמעלה העורר כנגד בקשת ההסגרה עצמה, אציין (מבלי להביע דעה נחרצת, שכן הסוגיה תתברר ותוכרע בגדר בקשת ההסגרה גופה), כי קיים קושי לקבל את הטענה שלפיה ההליך שנוהל נגד העורר בצרפת חופף במלואו את ההליך שנוהל נגדו בארצות הברית. עיון בכתב האישום שהוגש ביום 7.12.2000 בארצות הברית, במחוז המזרחי של ניו-יורק, מצביע על כך שהמעשים המיוחסים בגדרו לעורר בוצעו, לכאורה, בתחומי ארצות הברית. האישום הראשון, עליו מתבסס העורר במיוחד, והעוסק בקשירת קשר להפצת סמים מתייחס לפרק הזמן שבין ינואר 1998 ועד אפריל 2000 ומתאר קשר לביצוע עבירות סמים שנקשר במחוז המזרחי של ניו-יורק "ובמקום אחר" ( "and elsewhere" ), אך על פני הדברים אין להלום שמדובר במעשים שנעשו מחוץ לתחום הריבונות של ארצות הברית, שכן יש להניח שעניין זה היה זוכה לציון מיוחד (זו אף היתה מסקנתו של בית המשפט הצרפתי בפסק דינו מיום 3.5.2006 שניתן במשפט החוזר). בכל מקרה, בכתב אישום זה לא מוזכר יבוא סם לצרפת. כאמור, העורר מבקש ללמוד לענין זה מהאמור במסמך אותו צירף כנספח ח' לערר. כאמור לעיל, מדובר במסמך מיום 5.1.2005 שהוגש לבית המשפט הפדראלי שדן בעניינו של העורר על ידי התובע והכולל טיעון התומך בהסדר הטיעון שהושג עם העורר. במסמך זה מוזכרים גם מעשים שנעשו מחוץ לארצות הברית, אך, לכאורה, לא ניתן להסתמך על האמור שם כתוחם את העובדות הכלולות בכתב האישום. מאידך גיסא, בפסק הדין הצרפתי מיום 3.5.2006, כמו גם בפסק דינה מיום 22.11.2006 של ערכאת הערעור בצרפת, מוזכרות במפורש עובדות שעניינן יבוא סם לצרפת וכן החזקה, מכירה, קניה והפצה של סם בצרפת עצמה. נמצא, כי, לפחות לעת הזו, ולצורך הליך המעצר, נראה כי העורר יתקשה לשכנע בטענתו בדבר זהות המעשים עליהם נשפט בשתי המדינות.

13.

מעבר לכך, העורר מודה שהסכים להיות מוסגר מארצות הברית לצרפת. בהיותו מיוצג בכל השלבים, קשה להלום שהסכמה זו ניתנה מבלי שידע מה הם המעשים המיוחסים לו בצרפת וכי "הופתע" להיווכח בכך רק כשהגיע לצרפת.

14.

אלא שגם אם מדובר באותם המעשים, כפי שהוסבר בהרחבה בפסק הדין שניתן בענין חזיזה , האיזון שהושג בחוק ההסגרה כאשר המבוקש, הנמצא בישראל, נשפט במדינה שלישית, והמדינה מבקשת ההסגרה מבקשת לשופטו בשנית על אותו המעשה, מחייב קיומם של התנאים הקבועים בסעיפים 2ב(א)(4) ו- 2ב(א)(5) לחוק ההסגרה, שאינם מתקיימים בענייננו. זאת, בין היתר נוכח עקרון "הריבונות הכפולה", המכיר ככלל בזכותה של כל מדינה להעמיד לדין מי שביצע בשטחה עבירות, אף אם נשפט עליהן במדינה אחרת:

" ... במקום שבו אדם זוכה במשפטו במדינה שלישית, לא נמצא לראוי לסרב לבקשת הסגרה של המדינה המבקשת העומדת מצידה היא על זכותה הריבונית להעמיד את הנאשם לדין פלילי על פי נורמות הדין הפלילי המקובלות בארצה. גם במקום שהנאשם הורשע וריצה את מלוא העונש שהוטל עליו במדינה השלישית, יגבר עקרון הריבונות המדינתית של המדינה המבקשת על פני טענת ההגנה של סיכון כפול שמעלה המבוקש. לעומת זאת, אם הנאשם, על אף שנשפט במדינה שלישית, נשא את מלוא עונשו או אף חלק ממנו בישראל, יהווה הדבר מחסום להסגרה. משמעות סייג זה היא כי ישראל "אימצה" את ההליך הפלילי בעניינו של המבקש שהתקיים בחוץ לארץ, והיתה נכונה להימנע מהעמדתו לדין בישראל, כדי שישא את עונשו כאן" (פסקה 63 לפסק הדין בעניין חזיזה ).

בענין חזיזה הושארה בצריך עיון השאלה, האם יתכן מצב שבו טעמים שבתקנות הציבור יצדיקו קבלת טענת "סיכון כפול" במישור הבין-מדינתי כהגנה מפני בקשת הסגרה, גם כאשר לא מתקיימים התנאים הסטטוטוריים שבחוק ההסגרה המגדירים את הסייגים להסגרה בהקשר זה של "סיכון כפול". כאמור, העורר טוען כי בעניינו יש ליתן משקל לפגיעה בתקנת הציבור (עקב העובדה שריצה עונשו בארצות הברית בגין אותם המעשים עליהם נשפט בצרפת) עד כדי שהדבר יקים חסם מפני ההסגרה על-אף שלא מתקיימים החסמים הקבועים בחוק ההסגרה והמיוחדים לסיטואציה של "סיכון כפול". ושוב, מבלי לטעת מסמרות ולחרוץ את גורל הטענה שתתברר בגדרו של ההליך העיקרי, איני סבור שיש ממש בטענה האמורה, גם ככל שתימצא חפיפה כלשהי בין תחומי עובדות האישום שהוגש נגד העורר בארצות הברית לבין תחומי האישום שהוגש נגדו בצרפת. ראשית , טענת העורר בנדון הועלתה בפני ערכאה מוסמכת בצרפת ונדחתה לגופה, ולא נטען כי מדובר בהליך שנפל בו פגם או שקופחו בגדרו זכויות העורר. בפסק הדין מיום 3.5.2006 הקדיש בית המשפט הצרפתי תשומת לב לטענה זו ונימק בהרחבה מדוע לא ראה לקבלה.

שנית , כמפורט לעיל, לכאורה נראה כי אין חפיפה – ודאי לא מלאה – בין שני ההליכים.

שלישית , ככל שתוכח האפשרות ששיקולי תקנת הציבור יגברו על האיזון שנערך בחוק ההסגרה למצבים של "סיכון כפול" בין-מדינתי, נראה שהדבר יוגבל למצבים שבהם מתקיימת פגיעה חמורה ובוטה בתקנת הציבור ובתחושת הצדק. המקרה דנא, לכאורה, אינו נמנה על מקרים אלה.

15.

שקלתי את האפשרות להורות על שחרור העורר בתנאים שיבטיחו את מטרת המעצר. בהתחשב בנסיבות המקרה ובעמדת שירות המבחן, מסקנתי היא שאין לשנות מהחלטת בית משפט קמא.

תחילה יצוין כי, בניגוד למקרה שנדון בבש"פ 8643/12 ברמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (1.1.2013), (להלן: ענין ברמי ), אליו הפנה העורר, אין מדובר בפרשה דנא במי שהגיע לישראל ממדינה אחרת עוד בטרם שהיו תלויים ועומדים נגדו הליכים משפטיים באותה מדינה (כפי שאירע בענין ברמי , שהגיע לישראל מספר חודשים לפני שהוגשה נגדו תלונה בבלגיה). העורר דנא נמלט פשוטו כמשמעו מצרפת, בעיצומו של הליך משפטי במשפט חוזר אותו הוא ביקש לערוך, לאחר שהסכים להיות מוסגר לצרפת, ותוך הפרת תנאי שחרור. עוד תוזכר העובדה שהעורר ראה לנכון לשנות פעמיים את שמו לאחר שהגיע לישראל. זאת ועוד, בעניינו של העורר קיים פסק דין חלוט בצרפת, כך שהסיכון בפניו הוא עומד ממשי ומוחלט יותר מהסיכון בפניו ניצב מי שטרם התקיים משפטו. כגודל הסיכון כן עצמת החשש מפני הימלטות מאימת הדין. לענין זה יש לשקול גם את עמדתו המקצועית של שירות המבחן שלא ראה להמליץ על שחרור ואיני מוצא שנפל פגם בסיסי בשיקול דעתו. אכן, לא הוברר מדוע נדרשו שנים כה רבות עד להגשת העתירה לבית המשפט המחוזי, אך בנסיבות המפורטות לעיל, איני סבור שיש בשיהוי זה כשלעצמו כדי להצדיק שחרור העורר על אף השיקולים הנוגדים כבדי המשקל. כמובן שהגשת העתירה להכריז על העורר כבר-הסגרה שינתה את מצב הדברים בכל הנוגע להערכת החשש מפני הימלטות, וביידעו על עתירה זו ועל הסיכון שיוסגר לצרפת, שם תלוי ועומד נגדו פסק דין חלוט הכולל עונש מאסר לתקופה לא קצרה, קיים חשש ממשי מפני הימלטות העורר מאימת הדין, מהלך שאינו זר לעורר. חשש זה מתגבר נוכח הערכת אישיותו של העורר, כמפורט בתסקיר המעצר.

הערר נדחה.