בש"פ 6229/97 הישאם טהא נ. מדינת ישראל

המדינה איננה מתבקשת להשיב על ערר זה. כתב האישום שהוגש נגד העורר בבית המשפט המחוזי מונה חמישה אישומים, בגידרם מיוחסות לו שתי עבירות של סחיטה באיומים, עבירת הצתה, עבירות גניבה, כליאת שווא, הדחה בחקירה ועבירות איומים. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי, כי העורר ייעצר עד לתום בירור משפטו. השופט המלומד קבע כי ביחס לכל אחד מן האישומים מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה; כי העבירות לפי מהותן ונסיבות ביצוען מקימות יסוד סביר לחשש לפגיעה בבטחון הציבור; וכי בהתחשב במהות העבירות, ולנוכח עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעות רבות בעבירות מאותם סוגים, אין להסתפק בחלופת מעצר.

בערר שלפני העלה הסניגור המלומד שורה של השגות, הן לעניין קיומה של תשתית ראייתית בטוחה, הן לעניין תקינות הליכי החקירה שבמהלכה עודדה המשטרה חלק מהנפגעים לבוא ולמסור תלונותיהם, והן לעניין השאלה אם בהתחשב בנסיבות הסובבות אין זה מן הראוי להשאיר את ההכרעה בדבר אמינות גירסאות המתלוננים לשלב המשפט, וכפועל יוצא מכך להסתפק בשלב זה בהטלת תנאים מגבילים על שחרורו של העורר לבל תיפגע חירותו מעבר לצורך בטרם עת.

שמעתי בקשב רב את טענות הסניגור המלומד ולא מצאתי בהן עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. ניתן לומר, שכל הטיעון הזה כבר נפרש בפני בית המשפט המחוזי ולכל הטענות מצוייה תשובה בהחלטה שיצאה מלפניו. אינני סבור שהשופט המלומד שגה באיזו מקביעותיו, ובטיעון הסניגור אף לא מצאתי טענה כי השופט שגה.

הערר נדחה.