בש"פ 6239/98 משה פדידה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום (ת.פ. 2627/98) בו מיוחסות עבירות של החזקת סם מסוכן: כ793- גרם קנאביס וכ18- גרם הרואין. בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש בית המשפט להורות על החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים; ובית המשפט הנעתר לבקשה והורה בהתאם.

בהחלטתו קבע בית המשפט "אני בספק אם ניתן לומר כי קיימות ראיות כאלה כנגד המשיב, שיהיה בהן כדי להקים עילה למעצר בכל הנוגע לעבירה המיוחסת לו בגין החזקת סם מסוג הירואין"; וההוראה בדבר המעצר ניתנה על ידו בקשר להחזקת הקנאביס בלבד.

העורר הגיש ערר כנגד החלטתו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב"ש 21278/98) בו טען: כי בנסיבות הענין - ובמיוחד בהתחשב בכך שהמדובר בהחזקת קנאביס בלבד - מן הראוי היה להנות אותו מחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר לאחר שקבע כי מצויה תשתית ראייתית לכאורית להחזקת ההירואין; והערר שבפני מכוון בעיקרו, כנגד קביעה זו. לשיטתו של ב"כ העורר, בית המשפט המחוזי היה מנוע מלשנות את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה אין תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אחריותו של העורר להחזקת ההירואין; ומן הדין היה שיצמצם את הדיון להשגותיו של העורר כנגד הימנעותו של בית משפט השלום מלהנותו מחלופת מעצר, על בסיס מימצאיו של בית משפט זה.

לעומתו טוענת ב"כ התביעה: כי משהורה בית משפט השלום על מעצר עד תום ההליכים, היתה התביעה מנועה מלהגיש ערר כנגד הקביעה כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אחריותו של העורר להחזקת ההירואין; וכי יהיו הדברים כאשר יהיו, בדונו בערר רשאי היה בית המשפט המחוזי לבחון מחדש את חומר הראיות ולהגיע לכלל מסקנות משלו.

בבסיס המחלוקת שבין הצדדים, עומדת מסכת העובדות הבאות: הקנאביס וההירואין נמצאו בחיפוש שנערך בדירת אחיו של העורר, בה הוא מתגורר בשל כך שהאח מוחזק במעצר; והעורר טען מיד שהקנאביס שייך לו להבדיל מן ההירואין, שאין לו כל קשר אליו. במצב דברים זה, כאשר אין ראיות אחרות המסבכות את העורר בהחזקת ההירואין, ניתן להבין את עמדת בית משפט השלום, שלא מצא ב"חזקת המקום" לבדה בסיס ראייתי לקיומה של עילת מעצר בקשר להחזקת ההירואין. דא עקא שבחומר החקירה נמצאה ראיה נוספת לחובת העורר והיא: מזכר שבו רשם איש משטרה דברים שאמר לו העורר לאחר שנעצר, כדלקמן: "זה הסמים שלי, אני לוקח את התיק עלי. גם את ההירואין"

בית משפט השלום לא התעלם ממזכר זה, אך לא מצא בו די כדי להקים אותה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת החזקת ההירואין, כדרוש להחזקה במעצר עד תום ההליכים.

בית המשפט המחוזי סבר בענין זה אחרת; וכאמור לעיל, הצדדים חלוקים בשאלה אם היה רשאי לעשות כן. במחלוקת זו מקובלת עלי עמדת ב"כ התביעה. אכן, התביעה היתה מנועה מלערור, לאחר שבית המשפט נעתר לה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים; ובדין הציגה את עמדתה בעניין זה בדיון בערר שהגיש העורר. והעיקר - בדיון בערר על החלטת מעצר, נפתח ענין המעצר כולו לדיון מחדש: בית המשפט הדן בערר אינו מוגבל לחומר החקירה שהיה בפני הערכאה שקדמה לו; וקביעותיה של אותה ערכאה, באשר למשקלם הראייתי של הגורמים הראייתים שמכוחם מתבקש המעצר עד תום ההליכים - אינן מחייבות את ערכאת הערר.

בית המשפט המחוזי רשאי היה לקבוע שיש בחומר החקירה בסיס ראייתי לכאורי מספיק להחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים; ולנוכח אופי ה"מסוכנות" המתחייבת מעברו של העורר ומטיבם של הסמים וכמותם - אין לומר שהימנעות מחלופת המעצר הינה בלתי סבירה.

אשר על כן, החלטתי לדחות את הערר.